עם כמה אגורות בכיס ושיער שהחל ללבלב החליט משיח בגיל עשרים ושתיים לכבוש את העולם בשערה. סליחה, סערה. בתור אקט ראשוני של הצהרת כוונות זנח לאנחות את שמו המקורי במשרד הפנים לטובת שם חדש ומסעיר, ג'וני-פקאן, המתאים יותר לכובש עולמות שכמותו. מלבד זאת, המטען האסוציאטיבי שהתלווה לשמו הקודם היה, בכנות, נטל מיותר לגופו הצנום והוא היה נחוש לא לתת לעניינים פעוטים כמו סמנטיקה טרום- לידתית לעמוד בדרכו. אין זה המקום לעצור ולתהות מדוע החליט ג'וני פקאן לכבוש את העולם. שאלות מציקות וסימני שאלה מביכים מעין אלה יש לחלוץ בכניסה לסיפור. כך דורשות הוראות הביטחון. נמשיך? לאחר תכנונים קפדניים ואינספור משחקי טקטיקו החליטו רוב הקולות בראשו על ניקרגואה כנקודת הפתיחה של המסע, ובשבעה עשר לחודש, מצויד בשקיק זרעי פורענות שרכש במבצע מסוחר מקומי (שלא לומר פלשתינאי) ומספר כתבות אוהדות במקומונים של תל אביב החלה המהפכה להפסיק להשתמש בגלולה בעת שג'וני עלה על המטוס לדרום אמריקה. שם הוא חי מספר חודשים על טוב ליבה של האוכלוסיה המקומית, מאגד סביבו מאמינים, שותל זרעי פורענות ובוחן בסתר את הנבחר אשר ישמור עליהם בעת שימשיך במסעו. מבין המועמדים בלט במיוחד אחד, בחור בשם רנה, צעיר חדור אמונה עם אש יוקדת בעצמותיו וכישורי גננות למעלה מסבירים, אשר את הבשורה על היבחרו קיבל יחד עם קבלת תואר הכבוד "פקאן" שהוצמד לשמו מעתה ועד בכלל. עכשיו, כשהגדולה ברפובליקות של דרום אמריקה היתה בכיסו, כיבוש שאר היבשת היה כמעט משחק ילדים. הוא החל לטייל באזור עם צבא הנמלים הלוחמות שלו אותן טיפח באהבה אבהית בחוות חול נסיונית , מדלג בין מדינות, חוזר על אותה תבנית שניסה בהצלחה בניקרגואה, וכמובן גם ממשיך את אותה המסורת שהחלה עם רנה פקאן ושומרי הגחלת הפקאנים. מקץ שנתיים וארבעה חודשים הושלם הכיבוש הרעיוני של דרום אמריקה, וג'וני שם פעמיו לכיוון מהיקו משם יפתח את שאר העולם בכיוון השעון. ללא סיבוכים מיוחדים עבר לו ג'וני ממדינה למדינה, מקסים בחוצפה הישראלית שלו רבבות אנשים וכבשים תועות, משכנע אנשים בצדקת דרכו תוך התעלמות אלגנטית מהעובדה שאין לו כזאת וחולם על היום בו יעמוד על דוכן נישא ויקבל את גביע העולם לאנשים. יום שהפך קרוב יותר עם כל שעה חולפת... והשעות אכן חלפו להן ביעף, סוחבות על גופן הדקיק ימים רבים שמצידם היו רתומים לחודשים כבדי משקל ושנים שהתנהלו להם באיטיות מאחורי השיירה, סתם מתוך הרגל. כשהתמונה תתבהר מעל מסך העשן שפיזר המספר נמצא את ג'וני בסופן של עשר שנים מתישות, בהן חרש כל פינה על ומתחת לגלובוס. אפילו בפינות המאובקות איפה שאף אחד לא חושב לחפש הוא טיפס, מפזר הבטחות וחומרים אסורים. נמצא אותו כאן בארץ. על כיסא מלכות מאולתר בגג בנין נטוש ברחוב מאז"ה הוא יושב, מחכה ל"קנאק" של מעגל שנסגר, שישחרר את התהילה מכלאה. ואין קנאק ואין עונה, וג'וני מתחיל לחשוש שמא קרה משהו בממלכת האפקטים הקוליים אולם ידיעות שמתחילות להתקבץ מרחבי תבל מעמידות אותו מול מציאות מפחידה הרבה יותר: ידיעות שמספרות על המוני בני אדם שנגסו בפירות הפורענות ששתל, אולם לא מצאו קדוש מעונה דרכו יוכלו לתעל את זעמם, מישהו אלי תמונתו יוכלו להשיא עיניהם ולזעוק ברגש: "בגלל מה שעשו לך!". התוצאות היו הרות גורל. המרמור אכל אנשים מבפנים, מותיר את חותמו בכל פינה: באסיה התיכונה קפץ אחוז הגירושין בשלושים ושמונה אחוז, ברואנדה ההוטו והטוטסי חזרו לטבוח אחד בשני על בסיס השאלה למי יש שם מטופש יותר, בישראל קרסו קווי הטלפון לתוכניות הדיבור הרדיפוניות ופרץ מקרי האלימות המקרית בצפון אמריקה הכה את כולם בתדהמה. העולם היה כמרקחת חבושים עם יותר מדי סודה לשתייה: אדום ותוסס, וג'וני ידע כי מישהו יהיה חייב להקריב עצמו על מנת למקד את הזעם.אמת כי אותו מישהו היה צריך להיות ג'וני עצמו מבחינה הגיונית, אפילו ג'וני חשב כך. מה גם שבשלב הזה של חייו, לאחר שהקדיש חלק כה גדול מהם לכיבוש העולם, נותרו לו בעצם רק שתי סיבות להמשיך לחיות, ואחת מהן כל כך טיפשית שהיא אפילו לא שווה איזכור. הסיבה השנייה הייתה שהוא ממש ממש לא רצה למות. אחרי כל המאמצים, כל האנרגיה שהוציא, נראה לו ממש מטומטם למות דווקא עכשיו. הוא גם היה די בטוח שחלק מהדברים שעשה יזכו אותו בכרטיס כניסה לגיהנום (לא שהוא מאמין בדברים כאלה, אבל עדיין..) כך שממש לא בער לו להגיע למעלה. הוא המשיך לשבת לו שם על גג הבניין ולחשוב. שומרי הגחלת הפקאנים המשיכו לדווח על חוסר אונים מול התסכול המתפרץ. הפתרון סרב להתרבות. בגיל שלושים ושתיים ועם שיער שהתחיל לנבול ישב ג'וני בן דויד על גג נטוש, נשא עיניו לאלוהים ונאנח.