אלול פותח זוג עיניים גדולות חומות כמו הבוץ הטהור בים המלח ומעיף מבט דרך החלון. השמיים בשעה כזאת הם עדיין רק אותה נוכחות שחורה- אפורה מצומרת עננים חמורי סבר, דבר שגורם לו להתמכר לכמה רגעים לאשלייה שאולי בכל זאת יש לו עוד קצת זמן פנוי למספר דקות שינה. לבסוף הוא מתעשת ומתמתח בהשלמה, ואחרי ניגוב חפוז של קורי שינה אחרונים הוא מתחיל במכניות קפואת איברים ומסומרת שיער את ריטואל התעוררות הבוקר הקבוע שלו, טקס שהפך במשך השנים למיני- אמנות בפני עצמה כשהוריד למינימום הכרחי את מספר תאי המח המשתתפים בתהליך, מאפשר תוך כדי כך לשאר חלקי המח להמשיך להתכבל בנוחות תחת שמיכת הפוך של חוסר המודעות... תעבור עוד תקופת הסתגלות קצרה עד הקפה הראשון של הבוקר. עימו וברקע הטפטוף העקבי מבחוץ אלול פותח רשמית את היום, קורא קצת בעיתון של אתמול וחושב על זה שלפני שנה בדיוק (אתמול או היום, כבר לא זוכר ) היתה הפעם האחרונה שהם היו ביחד, וגלים של אושר נוסטלגי באים ושוטפים אותו מבפנים כמו ג'אז רך בימים הראשונים של החורף, כשהוא נזכר בימים בהם עוד היו היא והוא ביחד ישות אחת בלתי נפרדת... הוא נעור באחת מהחלומות ומוצא את עצמו קצת מובך מפרץ האמוציונליות הפתאומי הזה. ואז הוא מוצא את עצמו הרבה מאוד מובך מהעובדה שאין לו מושג איפה הוא. הוא נמצא פתאום מאוד לבד, בחדר מאוד לבן וסגור. תחושת בטן מפוחדת לוחשת לו שכנראה הטקטיקה הטובה ביותר תהיה לא לעשות כלום, פשוט להתמזג עם הלבנוניות הסובבת עד שתחזור המציאות לעשתונותיה, ואלול מאמץ את הרעיון ועוצם עיניים בתקווה. מקץ מספר דקות הוא פותח את אחת העיניים בזהירות ואנחת אכזבה נפלטת לה מבלי משים למראה חוסר קיומו של שינוי כלשהוא. הוא אוזר אומץ וסורק את סביבתו החדשה בדקדוק אחר פתח כלשהוא. זה לא חדר גדול במיוחד, אולי שלושה על ארבעה מטר, לא יותר, אבל הבוהק קצת מקשה על מציאת פתחים נסתרים. כמעט לפני שסקר את כל החדר הוא מוצא בנקודה צדדית חור הצצה מסויד ולידו כפתור אינטרקום. עם ציפורן אצבעו הוא מגרד את חור ההצצה ומציץ החוצה, משקיף אל מאות פינגווינים פעלתנים רצים בכיוונים שונים בדחיפות. לעזאזל! דאגלס אדאמס צדק! הוא נהדף לאחור בבלבול ולוקח פסק זמן קצר לעכל את המידע החדש ולחשוב על דרכי פעולה. לאחר התלבטות קצרה הוא לוחץ על האינטרקום וקול נשי ענוג ממלא את החדר: " מח שרותי תקשורת, מדברת מאיה." " מה? אה, מאיה.. אה, תראי, מאיה, קוראים לי אלול, שלחו אותי לכאן לאיזה סיפור חורף או משהו כזה ופתאום באמצע אני מוצא את עצמי זרוק כאן בתוך החור הזה, בלי הסברים, בלי...." " אלול אתה אומר? שנייה אני אבדוק.. " "תבדקי, תבדקי, זה לא יכול להיות ככה, פתאום זורקים אותך ככה כמו כלב, בלי אזהרה.." הכח להתלונן ממלא את אלול באופטימיות זהירה לשיפור המצב, וכמעיין המתגבר הוא ממשיך באון: "אתם עוד תשמעו מהאיגוד!! מה את חושבת, שזה יעבור בשתיקה? שזה פשוט יעלם? לאא, לא ולא! אני מבטיח לך, מישהו עוד ישלם פהביו...." "אה, אלול, הנה מצאתי. מצטערת אלול, אבל הפרוייקט שלך נדחה לפרק זמן לא מוגדר. אנחנו נהיה איתך בקשר כשיגיע זמנך. אה, ותודה שהשתמשת במח שרותי תקשורת. יום טוב." "מה .. מאיה.. חכי שניה.. מה זאת אומרת? מה אני אמור לעשות בינתיים?" הוא מגמגם בלחץ, צופה בבלון האופטימיות מתרוקן בשריקה חדה. "לחכות. ביי." היא מפטירה ונעלמת, מחזירה את ההגמוניה לידי הדממה בחדרו הקטן של אלול, שעוד מנסה בייאוש לקרוא למאיה תוך נסיונות נטולי תגובה לצלצל באינטרקום. אלול משתופף ביאוש באחת מפינות החדר, מרגיש בתוכו את פריחת ניצני הקלאסטרופוביה ואת השפיות אוגרת כוחות לקראת מנוסה קרבה במקרה והמצב לא ישתנה. הוא מנסה לביים התקף אסטמה סופני בתקווה להחזיר לעצמו מעט תשומת לב, או לפחות קצת יחס, אבל זוכה לחוסר תגובה מביש. אפקט דומה יוצרים גם הצהרותיו לחלל על נסיון התאבדות קרב ובא, והוא מתחיל להבין כי כנראה אין ברירה אחרת מלבד ציפייה סבלנית לסופו של הסיפור, לכשיצוץ במוחו של המחבר. בינתיים הוא מנסה לתפוס תנומה קלה על הרצפה הקשה. בסוף הוא אפילו מצליח. כשהוא חוזר להכרתו הוא מוכה בניחוח חריף ומאתגר של דשן כימי. עיניו מסתגלות לחשיכה היחסית והוא מגלה את עצמו בבקתת חימר קומפקטית, כשנשמעות נקישות בדלת. על סמך מקור הצליל הוא מאתר את הדלת ופותח אותה לכדי סדק צר בזהירות, מסוכך בידיו על עינייו כהגנה מפרץ האור שקופץ עליו בעליצות. בחוץ עומד לו צעיר תמהוני ומזוקן ותרמיל ענק ומאובק כמעט משכיב אותו ארצה כל רגע, ובמבט אובד משהו ממלמל בספרדית רצוצה: "perdone, senior, possible tu savez donde hay lugar mas barrato para dormir aka?" אלול מסתכל עליו מספר שניות בזמן שהתמונה מתחילה להתבהר בראשו, ואז מחייך חיוך רחב, פותח את הדלת לרווחה ומסמן בראשו לזר שיתקרב. "Me casa es tu casa" הוא מחווה לכיוון הבית. "Perdone?"שואל הצעיר בבלבול, קצת מפוחד מהמחווה הפתאומית. "mucho tiempo sordo? adelante! " הוא מגחך לעצמו ומכניס את ג'וני כמעט בכוח לבקתה. גיבור. הוא הגיבור של הסיפור. יא אללה, מישהו שם אוהב אותו.