כל שנה, אותה סיטואציה, אותו מצב, אותו הזבל... די! אוף! נמאס לי! מילא זה, אבל למה תמיד צריכים להזכיר לי את זה דווקא כשיש לי על מה לשמוח? למה זה תמיד צריך להרוס לי את המצב רוח? זה היה ביום שלישי, 3:12 אחר הצהרים,ישבתי בכיסאי בכיתה אחרי שיעור מתמטיקה מפרך המורה החזיר מבחנים וקיבלתי 100, הייתי מאושר עד הגג, היה אפשר לראות את זה על פני בברור... אנחנו גומרים ב- 3:15 אז בכלל כיף, גם 100, גם גמרנו ללמוד,גם יש לי עכשיו חופש של חודש- "בין הזמנים" כמו שאומרים הדוסים האלה מ"הר המור", אני נעמד כולי אושר, מחטיף את התיק על הגו, מרים את הכיסא והולך החוצא יחד עם כל חבריי לכיתה בדרך הביתה. אני משחרר את האופניים החדשות שלי וממשיך הביתה. כל הסיבות בשביל לשמוח ביום אחד! עכשיו אני נכנס הביתה. ריח טוב עולה מהמטבח, מרוב שמחה הבטן הייתה מלאה, אבל הריח התגבר- נכנסתי למטבח. אמא עמדה שמה מבשלת 4 סירים בו זמנית. "אמא!" קראתי "מה קרה? מה המסיבה? יש איזה תחרות בישולים? מה זה הקרנבל הזה?". אמא הסתובבה, היא ישר קלטה שאני מאושר, הפה שלי היה מתוח מאוזן לאוזן... כנראה זה הפריע לה ובקול שהיה נשמע לי זדוני ביותר היא אמרה: "טוב, שבוע הבא פסח ואנחנו צריכים לגמור את החמץ...". אוי, לא, אלוהים! פסח! למה לעזאזל? למה עכשיו? דווקא היום? כשיש לי 100 במתמטיקה, ויש לי אופניים חדשות, ועכשיו חופש- עכשיו תקעת לנו פסח? "לאאאאאאא" צרחתי ורצתי לחדר, רק המחשבה של לאכול מצות במשך שבוע העיקה עלי והורידה לי את המצב רוח, מה גם שאמא בטח הולכת לעשות ממני קורבן פסח, או ליתר דיוק קציצת פסח, כי כפי שאני מכיר את דיירי הבית- אני זה שהולך לנקות פה... שבוע של סיוט, ניקיונות, צעקות, לחץ, מים- קטסטרופה, וכל זה למה? בשביל שבוע מטורלל אחד שבו אני יצטרך לשבת על האסלה שלוש פעמים ביום כנגד כל ארוחה ועוד פעמיים כנגד "זכור ושמור" ועוד כמה פעמים שאני לא יודע כנגד מה הם, לכתוב ולצייר אסור כי זה חול המועד, לסבול את הטעם הזה של קרקר קשה במשך כל השבוע, לסבול את הסלט ביצים של סבתא ואת התפוחי אדמה של אמא- הכל בו זמנית בתוך חופש אחד... ואני יושב לי בחדר, כועס על כל העולם, למה אמרת לי את זה אמא! ואני שואל את עצמי: למה בני ישראל? למה לעזאזל לא יכולתם לחכות עוד כמה דקות שהבצק יטפח? למה לא חשבתם עלי? על כל מי שסובל בחודש הזה, אה?