"אני חייב לספר למישהו" כך החלטתי, לשתף מישהו בשמחתי.

הרמתי את הטלפון, לחיצה ארוכה על הספרה אחת, "למה הם לא עונים?" שכחתי, ההורים שלי בחו"ל (תמיד ברגעים החשובים הם בחו"ל).

אז התקשרתי לחבר שלי אבי, גם הוא לא עונה. תמיד אני מתקשר אליו בזמן הכי לא מתאים, הוא קורא לי ´מלך העיתויים הגרועים´ (הוא בטח באמצע קפיצה בחבל, תוך כדי ייצוב בקבוק יין על הראש, כאשר בשתי ידיו שקיות מלאות בכלי הקריסטל והחרסינה של אמא שלו).

התקשרתי למשה, "המנוי אינו זמין כעת אנא נ..." (משה מכבה את הטלפון בכל הזדמנות אפשרית- צדיק).

התקשרתי ליעל, היא בטוח תענה- היא תמיד עונה, "אני אתקשר אליך יותר מאוחר אין לי זמן"- וזאת תמיד התשובה.

"פלאפון שלום, מדברת מיטל, במה אוכל לעזור לך?" "מיטל, רק רציתי לשתף ..." "מה מספר המכשיר בבקשה?" "רק רציתי לשתף מישהו בשמחתי, ואף אחד לא עונה לי ו..." "הבעיה מוכרת לנו, זאת לא הפעם הראשונה שמישהו מתקשר, בנושא הזה. אנו מטפלים כרגע בבעיה, יש משהו אחר שרצית?" "לא תודה, יום טוב" "יום טוב, להתראות"

ביאסו אותי לחתולין, אז הלכתי לספר לחתולה ברחוב, ואפילו היא, רק נתנה לי "מיאו" וברחה. נמאס לי, ביאסו אותי, מה כל כך התלהבתי מחפיסת קלפים. זרקתי את הקלפים על הרצפה והלכתי הביתה.

הטלפון צלצל, "אודי, שמע קטע, הלכתי ברחוב, ומצאתי חפיסת קלפים עם החתימות של שחקני ה-TAKI הטובים בכל הזמנים. והייתי חייב לספר למישהו..."