היום היא הפריעה לי מאוד, יותר מכל דבר אחר, יותר מחבר שלי הנקץ אפילו! הפיוזים שלי, הכל היה רועש וגועש! ******* זה התחיל לפני שבוע וחצי, כשנפרדנו... "אוף! למה את עושה לי את זה!" הייתי אומר, מדמה שהיא תשמע, ותעשה משהו. שתגיד לי: "ילד! תירגע, אמנם היו לנו חיים יפים ביחד, חיים מאושרים, הכל היה ורוד... אבל מה לעשות חבר, לכל דבר יש סוף, גם לזכרונות ולדברים הכי מאושרים יש...". רציתי רק לחוות איתה עוד יום, עוד יומיים מהחיים... "למה נפרדנו" הייתי אומר לעצמי לפני השינה, בדרך, ברחוב, בנהיגה, בכל מצב אפשרי, היא לא יצאה לי מהראש... חבר שלי אמר לי כל הזמן: "צא מזה י'אחי, מה קרה, כולה פרידה, יש הרבה דברים בחיים חוץ מזה". אבל אני הרגשתי שהוא לא אומר לי את זה מהלב, "מה אתה מקשקש" הייתי אומר לו, "אתה בתוך זה עדיין, קל לך לדבר!". שנאתי אותו בגלל זה. למה הוא חושב שהוא ירגיע אותי? מה הוא בכלל, נראה אותו עובר את מה שאני עברתי! חשבתי שאחרי כמה ימים, או כמה שבועות היא תצא לי מהראש, כל כך חיכיתי לזה: "תעזבי אותי כבר, למה את לא יוצאת לי מהראש" הייתי אומר, כאילו היא שומעת... אבל ככה הצלחתי לסחוב שבוע בקושי, ידעתי שאני אפול בסוף. ******* היום היא הפריעה לי מאוד, יותר מכל דבר אחר, יותר מחבר שלי אפילו! הפיוזים שלי, הכל היה רועש וגועש! "למה כשהייתי קטן וצעיר, עוד בגיל 17, למה התחלתי איתה בכלל! למה לא חשבתי על הסוף המר!" לא יכולתי יותר, לא יכולתי להמשיך בהרגשה נוראה כזאת. זהו, אמרתי, אני גומר עם זה! הוצאתי 17 שקל מהארנק, רצתי לחנות הקרובה וקניתי חבילת סיגריות.