.-.-.-.-.-ואיך שנשמתי הכל
נגמר.
שעון החול לא הולך
.ס-ר-ו-ו-ר-ב
אם אני אוכל
לצנוח אל תוך
באר השכחה
לשתות ממנה
כמלוא הכאב
כמלוא הזכרון...
אני אחזור שוב.
אני אפנה שוב
לכוון שלא,
לא רוצה בכלל
להזכר בו.
[ליצירה]
הר' קרליבך ז"ל היה מספר סיפור על אדם אחד, חצקל'ה, מאוד מאוד פשוט, סבל בשוק של העיירה שכל דבר היה אומר ועושה לכבוד שבת. היה מרים שק תפו"א ושואל את בעליו "לשבת תפו"א אלו?" והיו עונים" כן" ואז היה מתחיל לשיר "לכבוד שבת , לכבוד שבת" (ושהר' קרליבך שר את זה, זה הרבה יותר חזק, אותי זה ממש הרעיד).
הסיפור מתגלגל וכו' ובמהלכו אנו פוגשים ברב חסיד גדול שבא לעיירה -שבה בזו לחצקל'ה וחשבוהו למשוגע בגלל הלכבוד שבת שלו (אה כן, והוגים את זה בהגייה אידישאית: ליכבוד שבאס) ופוגש את קהל מאמיניו בבית הכנסת.
כאשר הוא רואה את חצקל'ה שלנו, הוא מבין שהוא משו-משו, מאוד מיוחד. אז שואל אותו הרב: מה שמך רב ייד? עונה חצקל'ה: חצקל'ה, כבוד הרב, אבל כאן, בעיירה, נוהגים לקרוא לי 'חצקל'ה לכבוד שבאס'.
ואז שאל אותו הרב: על מה אתה חושב כשאתה שר לכבוד שבת? ועונה לו חצקל'ה דבר מדהים:
אני מכיר את הסיפור של אברהם יצחק ויעקב ובניהם ויציאת מצרים והמקדש והגלות ועוד מקדש ועוד גלות ועכשיו גלות, אני מכיר את ההתחלה, אני מכיר את האמצע, אבל ריבונו של עולם, מה הסוף?.
ודי לחכימא ברמיזה.
אז מתבוננת, הלוואי שאת ואני וכל עם ישראל נחשוב בכל יום שעובר ובכל מעשה שאנו עושים על ה'לכבוד שבאס' הזה ולוואי נזכה כולנו לגאולה.
[ליצירה]
אהבה ממבט ראשון היא דבר מסוכן, אבל אם זה מה שאת רוצה...
(אוף, בא לי לתקוע משפט מחץ כזה על זה שזה (לבן בכרם+"חטיפה") מנציח את הפטריאכליות השמרנית שבתקופת התנ"ך, אבל עזבי, אני אתן לך לחלום על דברים שלעולם לא יקרו, בוודאי לא בכרם. אולי בקניון.)
תגובות