.-.-.-.-.-ואיך שנשמתי הכל
נגמר.
שעון החול לא הולך
.ס-ר-ו-ו-ר-ב
אם אני אוכל
לצנוח אל תוך
באר השכחה
לשתות ממנה
כמלוא הכאב
כמלוא הזכרון...
אני אחזור שוב.
אני אפנה שוב
לכוון שלא,
לא רוצה בכלל
להזכר בו.
[ליצירה]
אוי באמת, לא משנה גמלו יקירי, אני יודעת שכל מה שהעליתי הוא כבר נדוש כו'. אבל מישהו היה צריך להעלות את זה (ואני מקווה שהעליתי את זה בתימצות שלא עושה עוול לטיעונים) לשם הדיון.
ודווקא עלי לומר ש"לא הכל שחור ולבן"?
כנראה שלא הבנת את מה שאני מדברת עליו!
כנראה שבשבילך כל הפוסט וכו' כו' נדוש, אך לא מובן,
כי כל עניין הפוסטמודרניזם הוא שאין אמת אחת! זה פלורליזם, דרלינג, לתת לגיטימציה לדעות שונות ולא לפסול אותן מהבעתן מלכתחילה וכו' וכו' וכו'...
(ועצה קטנה: לפני שאתה תוקף עמדה, תבין אותה עד הסוף.)
בכל מקרה, רק טוב, ממני, ה 'ילדותית'.
ועדי:
יש הבדל בין עריכה של אתר אינטרנט לזה של עיתון בית ספר באשר הוא.
(אם את לא זוכרת את הטענות שלי בעד עריכה בעיתון בית ספר, את מוזמנת לפנות אליי, אני בספריה בד"כ...)
[ליצירה]
למאיר פרידמן
דבר המשוררת שכרגע ראתה את התגובה...
הרבה יש בתגובה של כנפי שחר ולא רק.
העולם שלנו מנוסח באופן אפוריסטי שכזה. כל דבר הוא ביטוי, או כלל, או דימוי או שיבוש של אחד מהנ"ל. כשאומרים לא לחצות את הכביש אז מתכוונים לא לחצות את הכביש. כשאני אומרת 'אין לחצות...' אני בעצם אומרת שישנה סתירה פנימית בתוך הכלל הזה. אין (בניקוד צירה) זה משהו שאסור לעשותו, אסור להפריח פעולה חדשה לחלל, כך שפעולה זו תהיה פוטנציאל בלבד ולא מימוש. האין (בניקוד פתח), על פי תפיסתי הוא כמו האין בניקוד צירה. אם כל כך מפחדים ממה שאין, למה לא ללכת לשם. אם הוא לא נמצא אז גם אי אפשר להיפגע ממנו והוא לא משתלט, הוא לא מסוגל לממש פוטנציאל כי הוא כלום.
הטענה שלי היא שגם באין (בפתח) קיים יש. היש הזה מוסתר מאיתנו ע"י החברה, הקולקטיב המסויים שאני חיים בתוכו ואשר מפחד שמא אינדבדואל מתוכו יגלה את היש שבאין (בפתח).
כל חברה והיש והאין שלה. ולכן, פעמים רבות, שאלות המופנות מכוון היש אל כוון האין (בפתח), נותרות באוויר, ממלאות חלל מסויים, אך נותרות ללא תשובה ממשית.
התחושה הזו של להישאר עם שאלה שאתה שואל באוויר, ללא שום תשובה ממשית מלבד פחדים, איומים או תשובה מתחמקות, זו תחושה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה בעצמך שום דבר ואתה לא קיים באמת, אתה סתם.
וזהו הסברי המנוסח בסרבול רב ובאורך מחפיר.
מקווה שעזרתי...
[ליצירה]
כבר מעל לשנה וחצי שאני לא יכולה לרקוד בכל הפעמים שאני כבר רוצה לרקוד, ובכלל.
אני חושבת שבשנה וחצי הזאת גיליתי שאני מסוגלת לכתוב גם אם אני לא עם 'כולם' .
אבל הרגש שמובע במילים לפעמים יותר חזק מהרגש שמובע מלהיות מחורפנת או שיכורה...
תודה רבה על הכתיבה הזו שהצליחה להביע במילים את מה שאני מרגישה כבר הרבה זמן...
תגובות