היום, כשהגעתי לבית לחם הגלילית, ישבתי על כסא בחצר שנת 1906. קפה. פירות יבשים. שעת אחר צהריים רוח קלילה נושבת בצמרות העצים. אני נמשך לגזע עץ עבה וכהה ושורט בו בציפורניי. אני שורט ושורט וככל שאני הולך ומעמיק אני הולך ומתחזק. לגימה אחרונה- ולדרך. כשאני חולף על פניו ביציאה כתובתינו כבר לא שם. אני מקרב את קצות אצבעותיי לאפי ונושם.