חיוכיה של ירושלים אינם גלויים לעיני כל, אינם נזרקים אל החוץ בהחצנה מסוכנת והסגרת סודות זמן ומקום. הם חודרים אט-אט, בעדינות שאינה יודעת שובע, מלטפים, כמו החיוכים ההם בשירים, את פינות הנפש, בתביעה לנקיות, לנתינה, למסירות, לשמחת חיים עלומה. הם מופיעים בקרני השמש העדינות, ברוח הקרירה, בחרדי המעשן החוצה באדום ובערס המוכר בתחנה המרכזית ; הם מופיעים במקום שבו יוצאים האנשים מן הכותל בלא להפנות לעברו את גבם, ומתקנים מדי-פעם חיילת טועה שהכניסה לנשים היא בצד השני ; בבתי-הכנסת שברחובות הנסתרים, הכמוסים, המבוכיים ; בקבצנית שמחייכת חיוך של יום טוב לכל עובר ושב ליד המקום שלה ; הם מופיעים בי בשעה שאני עובר במנהרה מבנייני האומה אל התחנה המרכזית, ושומע את האיש המנגן באורגן שירים מהווי התקופה ומחכה לכסף, כשלידו מוכר כיפות, ומסביבי מהלכים גוונים של צבע-כל-הצבעים, של פאזל לא שלם, כשלמעלה על הכביש זורמות המכוניות אל החוץ בזרימה בלתי-פוסקת, עקשנית, לא מופרעת, נפרדת לשלום. מן המקומות נובעים חיוכיה, מן האוויר, מן האנשים החיים בה והמטיילים בה, מן האתרים ההיסטוריים והמשמעותיים שבכל מקום, שרירים וקיימים במשך הזמן, מחכים לך, ונובעים גם מקווי האוטובוסים ומהנהג העצבני, מהאנשים בתחנות השואלים איזה קו מגיע לגאולה ואם קו 13 עבר, מהמאבטחים המפנים אותך למקום אחר, כי הם לא מוסמכים לבדוק תיקים, גם מהמים הקרים שבליפתא, ומהסולידריות הנוצרת בכל מקום שנוצרת גם שם, כשכלב חזק עולה ויורד וצולל וכולם נהנים ומדברים ומרוצים. גם את היוצאים ממנה מלווה חיוכיה של ירושלים, וכשהם חוזרים לעירי בקו האוטובוס, ולי מזדמן לראותם, עיני תופסת בהם מין הילה ירושלמית מונחת באקראי, ברישול, הילה שעוד לא נמחקה בדרך שספגה מאורה. קילומטרים רבים הילכתי בירושלים בזמן האחרון. בתחילת היחסים בינינו, היה אטלס הזהב נמצא בתיקי, מוּצא ממנו לעיתים קרובות, עוזר לי לבחור את הדרך המעניינת, או הקצרה, תלוי בכוחי המגביל. יכול הייתי ללכת לכל אשר לחפוץ בלא לשאול את כל אשר אראה, לכלכל את צעדי בתבונה, ללמוד ולהשכיל על מבנה העיר האהובה עלי. אך אטלס זה לא ליווה אותי לירושלים בלבד, אלא לכל מקום שאליו הלכתי – כאילת, צפת, טבריה, פתח-תקווה ועוד מקומות יישוב בארצנו. אולם רצה הגורל, והאטלס, שהלך ונעשה ממורט וקרוע יותר ויותר, עד שהוצרכתי למתוח חוט תפירה בקצות הספירלה שלו כדי שהדפים לא יברחו, הושאר ככל הנראה על-ידי בנטישה בלתי-נסלחת על המדרכה בקרית-אתא עירי, לאחר שליווה אותי במשך כמה ימים בעיר הרחוקה אילת ובסביבותיה. בכאב רב התרגלתי לעובדה, שכעת הוא לא ילווה אותי יותר בסיוריי בעיר, לא יעזור לי למצוא אוצרות חדשים בעיר העתיקה ולא יכוון אותי בכל מקום שאתבלבל. החלטתי לקבל את עונשי על הנטישה כפוית-הטובה בהבנה ובאורך-רוח. אך עד מהרה גיליתי, כי גם לספונטניות, לזרימה חסרת-התכנון והידיעה (עם ידיעה מוקדמת מהפעמים הקודמות), לשאילת האנשים ברחוב איך מגיעים לעיר העתיקה, להיחשפות, לאינטרקציה התמידית עם שלל תושביה, אל החיוכים שירושלים לימדה אותי לחייך אליהם בתודה, ישנו הקסם שלהם. --- ואני בנכנסים וביוצאים, אף-פעם לא נשאר, אף-פעם לא מתקבע, חודר אל נבכיה מכל הצדדים, מתלבט ומעז, מנהל רומן נעים עם רחובות העיר ורוחב לבה, כאורח נאמן ואוהב.