מהר-מהר החלה להתפתח איזו שיגרה בינינו. אני מגיע אליה, היא מברכת אותי לשלום ומתעניינת בשלומי, מביאה לי את רשימת הקניות השגרתית, מבקשת שאקנה משהו לעצמי, מורה לאיירה הסנוב שיגיד לי שלום, אני הולך, קונה, חוזר, מביא לה, מקבל ברכות תודה והולך הביתה. בימים הראשונים ביצעתי עבורה הרבה שליחויות, ממלא את המחסור שנוצר בזמן שלא הייתה בבית (למה בדיוק? תמיד תהיתי), אך לאחר מכן זה הפך לריטואל שבועי – כל יום רביעי בחמש אני מגיע אליה ועובר את הכל. רבקה הייתה עבורי חידה, בכל פעם מחדש עלו אצלי תהיות לגביה, ובכל פעם שניסיתי לחרחר אחר גרגרי ידע נדחיתי ברגל גסה. "מה את עושה בשבת?" שאלתי אותה פעם. "הכל בסדר, הכל בסדר. תבוא ביום רביעי הבא." חדרה תמיד היה סגור כשהגעתי, וכך לא יכולתי לראות אם יש בו תמונות. בחדר שהנחתי שהיה של איירה יכולתי לראות דרך הדלת הכמעט סגורה רק ווילון. פחדתי לשאול אותה, מחשש שתנעץ בי מבט שכאילו שולח את טפריו של הנץ וחודר לעורך. כל האינטרקציה בינינו הייתה מלאכותית, הספרדית שלי לא השתפרה, כי תמיד היינו אומרים את אותם הדברים וכמעט תמיד קניתי את אותם הדברים, ובאיזשהו מקום הכל נמאס לי. אבל ידעתי שאני עושה מצווה, עוזר לאישה מעוטת יכולת שמן הסתם תלויה רק בי, (בי? ומי לקח אותה לבית-חולים?) ולא יכולתי להפסיק. ביום רביעי אחד, אחרי שעברתי את האישה המסתורית במשקפי-השמש, סוכנת הביון הרוסי שַלְדִינָה שהחלה להביט עלי בעין מוזרה, איירה רץ לעברי עוד לפני שראיתי את הבית. ראיתי שהוא מתלהב לפי זנבו המתנפנף, והתפלאתי – הוא אף-פעם לא התלהב בגלל בואי. ליטפתי אותו קצת והתקדמתי איתו לעבר הבית. הדלת הייתה פתוחה. רבקה לא הייתה בחדר האוכל. מעבר לזה, ולהפתעתי הגדולה עוד יותר – חדרה של רבקה היה פתוח. קודם כל התמקדתי בה. משקפי קריאה היו נתונים על עיניה שקראו איזה ספר ישן בספרדית בכריכה ירוקה (הייתי יכול לבקש ממנה! שתעזור לי במשהו!). היא שכבה על מיטת עץ. כשהרגישה בצעדי הזיזה את הספר חלושות והביטה בי. "תיכנס," אמרה בקול שאת גוונו אף-פעם לא שמעתי אצלה. קול חביב. עכשיו, כשנכנסתי, הייתה לי הזדמנות לבחון את החדר. ארון-בגדים, ווילון עם רקמת ורדים, שעון-קיר, שידה, ספריה קטנה עם כמה ספרים. השידה משכה את תשומת-לבי. על השידה הייתה מונחת תמונה. תמונה הנתונה בתוך מסגרת זהב יפהפייה ומלאת עיטורים. תמונה הפוכה על פניה. "אני לא מרגישה כל-כך טוב", אמרה כשאיירה ניגש לעברה והריח אותה, "מהבוקר קשה לי לקום מהמיטה, פשוט כואב לי. פתחתי לאיירה כדי שיקרא לך." קינאתי בה על הביטחון הזה בכלבה, "הכנתי לך רשימת-מצרכים," כעסתי עליה ברגע הזה, כשהוציאה מהספר סימניה שלא שמתי לב אליה קודם, שהייתה רשימת המצרכים שלי. הרגשתי כמו עבד מנוצל. היא מנצלת אותי, אני בכלל לא מעניין אותה, היא אפילו לא אמרה לי שלום. ומה רע לעזור? קרא קול אחר. הפעם הקול הזה בקושי נשמע. "אבל קודם אני רוצה לשבת ולדבר איתך קצת. לך תביא כיסא מחדר-האוכל." *אז לפינת אוכל גם קוראים חדר-אוכל, comedor, בספרדית, או שהיא פשוט נסחפת? הבאתי את הכיסא והתיישבתי לצידה, מצפה שתגיד לי על אי אלו תרופות שהיא מעונינת שאקנה. "מה שלומךָ?" "ברוך ה'." התאפקתי שלא לצחוק. בספרדית זה נשמע מאוד מוזר. "Bendito sea Dios". "יופי," היא נאנחה, "הכל בסדר אצלך? לא קשה לך לבוא ולטפל בי?" אני מטפל בך? אני בסך-הכל עושה לך קניות פעם בשבוע. "לא, זה בסדר." שמתי-לב שבניגוד לתחילת ה"קשר" שלנו, הפעם היא הייתה מעונינת לדבר ואני הייתי מעוניין ללכת, לעשות את המוטל עלי, ולגמור עם זה. "תראה, אני עליתי מארגנטינה לפני עשר שנים, כי רציתי לבוא ולמות בישראל," פתחה במונולוג מפתיע, שכבר התחיל לרגש אותי. בת כמה היא צריכה להיות אם היא ציפתה למות לפני עשר שנים? "באתי ועברתי לגור כאן, הבאתי את איירה, התחלתי לחיות..." תגיעי לפואנטה אולי, הרהרתי בסרקזם שמייד הגעיל אותי. "וזה קשה. קשה. לפני כמה חודשים חשבתי שזה מגיע. הכל התחיל לכאוב, לא יודעת, הכל... איירה נבח, והשכנים מלמעלה באו לבדוק, ומצאו אותי מעולפת. אז לקחו אותי לשם, ואמרתי להם שייקחו את איירה לפנסיון, וככה הייתי חודש וחצי, עם כל המכשירים האלה, ואמרו לי לנוח ואני חלשה ואין לי כח. ואתה עוזר לי מאוד. אני רוצה להגיד לך תודה." *בלי פואנטה? הכל כדי להודות לי? טוב, נפתח כאן פתח לקשר בינינו, ואני לא התכוונתי לתת לו להיסגר. "מתי אמרת שעלית לארץ?" "לפני עשר שנים." "לבד?" זרקתי את המילה מפי לפני שאמרתי אותה במוחי, מחשש שהוא יאסור עלי לאומרה. היא הביטה בי בעיניים גדולות, רושפות. פחדתי שהיא תסטור לי. התפללתי שהיא לא תענה ושהכל ייגמר. אבל היא הרכינה את ראשה לאט וברעדה שהתפתחה אצלה, וכשהרימה אותו שוב לעברי, ראיתי על עיניה לחלוחית דמעה. "אין לי בעל," היא אמרה, "הם לקחו אותו, לקחו אותו ולא החזירו." איירה הביט בה כלא מאמין, אולי כיוון שחשפה את סודה השמור עמו בפני אדם זר. לאחר מכן הסב את מבטו אלי. ראיתי בעיניו כעס כלבי. הוא קם מישיבתו ויצא מן החדר. "הם היו רעים, מאוד רעים. הם יום אחד לקחו אותו מהתיאטרון ולא החזירו..." ראיתי פעם בחדשות על ההפגנות של הנשים היהודיות מארגנטינה שדורשות לקבל מידע על גורל יקיריהן. ידעתי על חואן פרון, ושהיה שם משטר רודני "לא כל-כך נוח". לא ידעתי יותר. אף-פעם לא פגשתי את זה באופן אישי. העדפתי לראות את ארגנטינה כארץ האהבה והתשוקה, ארץ הטלנובלות, העולם שבו הכל תמיד נגמר טוב. אבל במילים הקטועות שלה, שאת חלקן לא הבנתי, בקולה הרועד ובמבטיה, היא הצליחה להעביר לי תחושות אחרות לגמרי. תחושות של רדיפה, של בתי-מעצר, של התנגשות עם השלטונות והשוטרים, של ריצות עם הילדים (ילדים?) ברחבי ארגנטינה מפחד, מהפחד הנורא הזה שהעבירה אלי בכל מבט של חיה רדופה, בעיניים גדולות, רושפות. בעלה נעלם ללא שוב. חואן, בנה הבכור עזב, רצה להצטרף למחתרת, בוער מרגשות נקמה. "הוא התיימר להיות גבר. בסוף הוא לא יצא שום-גבר," קראה כשסיפרה על מותו. אמרת ילדים, חישב מוחי לומר, אך פחדתי לעצור את השצף המתפרץ. היא דיברה בכאב על איך עברה את שנות החמישים לחייה בעוני ובמחסור. בסבל שחדר לכל חיוך. היא בכתה. גם אני בכיתי. אולי התרגשתי מהעובדה שהיא בחרה לספר לי את כל זה, אולי כי סוף סוף היא נפתחה בפניי, כמו שתמיד רציתי בתוכי, ואולי, כי פשוט כאב לי מה שסיפרה. כאב לי הרוע האנושי. כאב לי הסבל הלא-אנושי. "אתה בטח שואל את עצמך מה גורם לאישה בת שישים וארבע להתכונן למוות שלה," בחישוב מהיר הבנתי שהיא נולדה ב-1929. בגיל של סבא שלי. "טוב, איבדתי בעל, איבדתי בן, איבדתי חברים, איבדתי את האפשרות לחייך. אבל עדיין לא איבדתי דבר אחד: את הבת שלי. קראו לה רוסה." "ורד," אמרתי בעברית. "מה?" "כלום." עניתי מהר, פוחד שתשומת-לבה לסיפורה תאבד ללא-שוב. "היא היתה כבר ילדה גדולה, קצת יותר מהגיל שלך. בן כמה אתה?" "17," עניתי מהופנט, משאיר מאחורי את העובדה שזה עתה היא התעניינה בי. "קצת יותר. 21. אני הייתי בת 60. היא היתה משוגעת, לא היה לנו כסף והיא רצתה ללמוד באוניברסיטה, אז היא הלכה ורקדה בלילה במועדונים. כן, כמו איזה דבר... הייתי רבה איתה, כל יום הייתי רבה איתה. הייתי אומרת לה, רוסה, תפסיקי ללכת לשם, אין לך מה ללמוד באוניברסיטה, אין לנו כסף, נסתדר, זה לא כבוד, אבל היא... היא החליפה את השם לשם יותר מתאים, איך שקראו לה שמה, המשיכה לרקוד ולא הקשיבה לי." אחרי שפענחתי את מילותיה, הפתיע אותי שאישה בגילה השתמשה בביטוי שחשבתי למודרני לתיאור ההקשבה. *היא מספרת לך על דברים כאלה וזה מה שמעניין אותך? "עד שיום אחד גם היא נעלמה. השאירה לי פתק והלכה כאילו בלעה אותה האדמה. נסעה עם וילמוט לחוץ-לארץ. מי זה וילמוט, לאיזו מדינה – כלום. היא עזבה אותי, רוסה. בלי בעל, בלי ילדים, בלי עבודה, בלי כסף, בלי כלום, שום-דבר לא היה לי. מה אתה מצפה שאני אעשה, הא? מה? שאני עוד אחייך לחיים האלה אחרי מה שהם עשו לי? שאני עוד אכבד את האלוהים הזה," למרות שזה עלה לה בלא מעט לאמץ, כשאמרה 'אלוהים' הניפה את ידה בזלזול, "האלוהים שראה את הכל, ושתק?" רציתי להגיד לה שהיא טועה, שהוא אוהב אותה, שהכל לטובה, את כל מה שחזרתי ושיננתי ושיננו כולם בפולין. רציתי לעזור לה לקום מהמיטה, להכין לה כוס תה, להביא לה משהו לאכול (*אם לשבת איתי בפינת-האוכל לא היה לה כח – איך יהיה לה כח לטפל במצרכים?). רציתי להישאר איתה שם, לגעת בנימי נשמתה, לנקות אותם מכל החלודה המזהמת שהצטברה עליהם, ולהפוך אותה לזכה, לברה ולנקייה. ואמרתי לה, "שאלך לקנות?" והלכתי. כשחזרתי מהקניות, שעשיתי במהירות ככל שיכולתי, גם כי החנויות עמדו להיסגר וגם כי דאגתי, הכנתי לה חביתה, סלטים, מה שבן ממוצע כמוני מסוגל להכין. הייתי מבקש את עזרת השכנה, אבל משהו בטון של רבקה כשדיברה עליה גרם לי לחשוב פעמיים. הגשתי לה את הכל – היא עדיין שכבה במיטה – והיא בקושי אכלה משהו. ניסיתי לשדל אותה שתאכל, אבל היא התעקשה שזה מספיק, נגררה קצת לרוגז, והזכירה לי את סבא שלי לפני לכתו לעולם האמת. ישבתי איתה עוד קצת, מניח לשקט למצוא את החורים שלנו בנפש שאליהם הוא יכול להיכנס, ושהם היחידים המבינים את שפתו הרחבה. הכנתי תה לשנינו, וכשעצמה את עיניה הגעתי למסקנה שאני פוחד להשאיר אותה לבד. *למה מגיע לה להיות בודדה כל-כך? איירה נכנס לחדר וליקק את ידי. החזרתי לו ליטוף.