מנסה לא להיות שם לרגע. להתעלם זו הדרך היחידה. הנה, כבר הפכה את זה ל'שם', לא ל'פה', למרות שהיא פה ותישאר פה תקועה לנצח לפני כל האנשים הרעים וחסרי הסבלנות. בעצם עוד מעט היא תשב בבית עם סבתא ותספר לה סיפורים, ומחרתיים תיסע לאוניברסיטה ותקשיב למרצה המדבר על ההתפתחות בפרשנות התנ"ך, היא תצא מזה איכשהו. אבל כדי לצאת מזה היא צריכה להוציא את עצמה, ואי-אפשר. "מטומטמת אחת..." עוצמת את אוזניה. למה הם צועקים? למה הם לא מבינים אותה ומתחשבים בה? למה הבטן לא מפסיקה לקרקר ולהמחיש לה שהיא רעבה ודבר מאכל לא בא לפיה? למה הכל תקוע? קצת קשה לחשוב. ים המחשבות מכוסה בקצפה של המציאות וקצפם של האנשים התקועים. רגע אחד של חוסר תשומת לב, רגע קטן שלה, וכבר הפך הרגע הזה לסיטואציה המונית, משהו שגורם לאנשים ברחוב לעצור ולהסתכל עליה ברחמים, ולכל הנהגים מאחורה לרטון ולצפצף, להלחיץ אותה עוד יותר ברוע לא מוסבר. מעניין מתי הפך הרגע הקטן שלה למשהו כל-כך פומבי וגס. מה לה בכלל עם האנשים הפשוטים האלה, השוביניסטים, שצועקים על הבחורה ועל מי שנתן לה רישיון? מה לה בכלל עם מכוניות? מישהו ניגש אליה. עוד לחץ. איך היא תתמודד איתו. אפילו להביע את טון השאלה במוח היא לא מסוגלת. זקן. חיוך. רגוע. "בואי, מיידלע, אני אעזור לך." אבל האוטו ייהרס, והיא לא תצליח לעשות דבר! אלכסון טיפשי. תמיד בשיעורי הנהיגה היא נסעה באלכסון. אבל איך היא הצליחה להיתקע בחניה הזו, ולחסום רחוב שלם? והוא עוזר, אומר לה כל מיני דברים טכניים שקשה לה להבין, משחקים של קדימה ואחורה, והיא כולה בוכה ואדומה, מבינה שהוא חושב שהיא רוצה לחנות, תחנה, ממילא היא צריכה לנוח, היא תלך ברגל, לא תעלה על אוטו בחיים, לא צריך--- סטופ. רוגע. נשימות עמוקות. הם לא צועקים עלייך בחוץ. את מתאמנת. זו סצינה מסרט. את צריכה לשחק עכשיו. "יופי, עוד טיפה," הוא אומר, ומבטא חמוד נקשר למילותיו. עוד קצת קדימה. הכל מתיישר, מתחבר לתבנית הקבועה שלו. היא הצליחה. "כל הכבוד לך. פעם הבאה תדעי יותר טוב." "תודה רבה." חיוך רגוע. עיניים עצומות. "מפגרת, מי נתן לך רישיון?" "מטומטמת אחת, את כל הרחוב עצרת." והם עוברים, והם עוברים, והם חולפים, אחד אחרי השני הם עושים בה לינץ' רוחני, שורטים אותה ומנפצים דמעות, סיטואציה שידברו עליה בבית האנשים שם, שמסתכלים, מי אמר שהיא לא היתה מסתכלת אם היא היתה נתקלת במצב כזה, מפגרת שכמותה, שיסתמו כבר, זה פוגע, יציאה, נעילה, הליכה, ריצה. --- רוחות שלוות של סתיו פיזרו את השיער שלה במתינות, והיא תהתה איך תמיד מצליחים לשוות לפעולה הזו אופי רומנטי משהו. נעלי העקב שלה הפריעו לצעדיה, אך עד שהתרחקה מטווח הראייה, הקיום והלחשוש, לא הפסיקה לרוץ, מתנתקת. מרכז העיר נגלה לנגד עיניה, שגרתי ועקשן. אף-פעם לא אהבה מקומות כאלו. הם הזכירו לה תרבות של רדיפה, של אגואיזם, עממיות ופשטות, דברים שניסתה להתחמק מהם במשך כל חייה, ושלדעתה הצליחה. אך הכורח ניצח את העקרונות ואיכשהו מצאה עצמה מחוץ לחנות פלאפל, מחכה עם עוד אנשים רעבים, עולה מרוסיה, זקנה ממרוקו, בן-אדם מישראל (לא, לא, מיד תיקנה עצמה, איפה התקינות הפוליטית?), מרגישה לא שייכת, ונמשכת. "כן, 'בקשה?" שאלו אותה פתאום בסגנון עממי, והיא ביקשה מנת פלאפל, מביטה אל עבר המכוניות הזורמות על הכביש כמו נחל סוחף, כשהסחף מהנתיבים מצטרף לעיתים. קבלה, תשלום, לקיחה, אכילה? לא, התנתקות, אכילה. אנשים מסוגו של המוכר, הם האנשים שהעליבו אותה. ישיבה, המשך אכילה, סיום, חציית כביש, הליכה, צפייה. פעם היה לה יותר טוב. פעם המציאות לא גררה אותה אל תוכה, מטבילה את כולה במימיה, משכיחה אותה, משכיחה ממנה. פעם היתה יושבת לילות שלמות ומהרהרת על ייעוד האדם וגורלו, על הציונות והמדינה, על המחסומים והחסימות. פעם היתה. היום כבר איננה. סימן מהוה של נעל על הבוץ הרטוב שנמחק בגשם. חתיכת נשל של נחש שמתפורר על המדף. סטודנטית חסרת שאיפות שרצה אל היער. אחת שמשאירה את המכונית שלה במקום ההוא, ומגלה בחזרתה שהיא כבר איננה שם. בתחושת ייאוש ואבדון התיישבה על המדרכה, הניחה את רגליה על הרצפה, את ראשה על ברכיה, ואת לבה על ראשה, עצמה את עיניה ובכתה בחשיכה.