בס"ד, כ"ד אלול כזה, לילי מאוד מוזר להם לראות אותי ככה, עם כיפה וציצית וחולצת-שבת, מטייל עם הכלב שלי, בוני יקירי, לאחר התפילה. הם שולחים בי מבטים משתאים ומלאי ביקורת. בדרך-כלל חולצת השבת שלי מורחקת מיד מגופי כשאני מגיע הביתה, בהתאם לחוסר האהדה שאני רוחש כלפיה, ואת מקומה תופסת חולצת טריקו. הפעם נשארתי איתה, ואני אפילו לא יחף, כי מי רוצה לקחת סיכונים ולהמר על יכולתו ללכת על האספלט בשעה שייתכן כי השמש כבר מבצעת את חזרתה הגנרלית לקראת הופעתה הגדולה עלינו. וכך, נראה כמו כל דתי רגיל שחוזר עכשיו מבית-הכנסת, אני מטייל עם בוני. מהרבה גוונים הם מורכבים האנשים האלה, חום עד כמעט לבן, וכולם חוזרים הביתה למין מנוחה כזאת, ואולי רגע לפני שהם מניחים את היד על הידית ומברכים לשבת-שלום את בני הבית, הם שואלים את עצמם אם הם מרוצים ממה שהקימו ואם כך ראו את עתידם בעברם. יהיו מהם שאחר-כך ירטנו בבית על וויכוחים מבית-הכנסת, על שעת התפילה והסליחות, המריבות בוועד, העליות לתורה, לא חושבים על כך שעוד רבים כמותם עושים זאת, רבים די בכל אתר ואתר, שקועים בהחצנת רגשות שליליים בנוגע לבית התפילה, וכמה לצופה מן הצד, מנחה של איזו תוכנית פנג-שואי מערוץ החיים הטובים למשל, זו היתה נראית תופעה אירונית, ההתמכרות שלנו לפרטי ההווה, ההתעקשות שלנו להידבקות בהם, וכמה היה יותר קל אם היינו פשוט יותר טובים, אם האגו היה נרמס והיינו יכולים לגשת לאותו הערס שעושה פוזות על מי שקרא לו בן זונה ולפנות אל הטוב שבו בלי שתתעורר בו טיפת ציניות ושיורה לנו לעןף מפה לפני שהוא יעיף לנו כאפה. כמה טוב היה לנו יותר. הם מלוכדים חבורות חבורות, חלקם אומרים לי שבת-שלום, בשבוע שעבר אמרתי שבת שלום בטיול בוקר שבת למי שלא דיברתי איתו חצי שנה, בטענה שאין לי מה לא לדבר איתו, וחודש אלול. די בצמד המילים האלה לומר הרבה. למי שרוצה להשמיע. בוני מציק לפעמים, בייחוד כשהוא רואה כלב אחר. לנשים ולנערות חרדיות, מזמן הבנתי, יש בעיה עמוקה עם קיומם של כלבים על המדרכה עליה הן דורכות, והן נוהגות לסור ממנה בראותן אותי. כשבוני בוכה ומנסה ללכת לכלבה ממול, צעירים חרדים פוחדים ואני מביט בהם באדישות. אני מוותר על המשך סיפור הטיול בזמן הווה, כי מה כבר יכול לקרות שם חוץ מלטייל איתו, לצפות על אוכלוסיה דתית מגוונת (אולי לא כמו בביתר עילית, שם למרבה הזוועה והרעדה יש 108 בתי-כנסת ל-25,000 אנשים)? שום-דבר מיוחד. החיים ממשיכים במסלולם המחזורי, אולי מופרעים מעט על-ידי מחשבותיהם של התקועים בדיעה שאסור לטייל עם כלב בשבת, ומה הוא עוד הולך עם בגדים כאלו וציצית כשכולם יוצאים מבית-הכנסת, ואיזו דוגמה הוא מביא לחופשיים, כמו שאמר לי פעם אדם מבוגר ומסוגר (וחצוף). אני בולע לתוכי את כל הרישומים והמראות, אולי יצמח מזה אפילו איזה סיפור, ואותו האני שוכב בחמישה לאחת בלילה, ואולי מוטב להגיד חמש, הרי מדברים על דקות, על הבטן במזרן שלי, כשבקבוק לימיני וסקוטיה לשמאלי, וכותב בפיילוט השחור האהוב עלי על שני דפים שהיו אמורים להיות דפי פתיחת היומן שלי. זיכרון טיול הבוקר קמל, ואני עובר דרך ההליכה, החזרה, ההליכה והחזרה היום לדודה בשעת צהריים, כששרתי שירים חסידיים ברחוב, בשעה שלא ראיתי אף-אחד שרואה אותי, והגעתי למסקנה שגם הפזמון של תותים הוא חסידי, ושאחרי הפזמון של קשה לי נורא מתאים לשיר את 'ואם רק נסתכל, אם לא נבהל' ; וכשחיברתי לחן חדש לאני מאמין, ומיד אני בערבית של מוצאי-שבת, צופה באנשים שאפשר לצפות בהם אך לא להיות אותם, כשחולצת טריקו לבנה עלי וסנדלי השורש הנצחיים לרגלי. פעם אמר לי חבר שרק אשכנזים הולכים עם סנדלים בשבת (היום הייתי מצרין את המשפט הזה ל'סנדלים בשבת=>אשכנזים, כשהחשיבה הפסיכומטרית שולטת במוחי, לקראת ה-1 באוקטובר). חבר אחר אמר לי פעם שהוא מאחל שתחזור לאשכנזים השואה. ואחר ביקר את המנטליות הספרדית של המנהל. אני מביט בבית-הכנסת על מי שעתיד להבדיל, איש נמוך ושמן, גוץ, זו המילה המתאימה, שמשקפיו בעלי העדשות המאוד עבות עומדות בזווית קהה לקו גופו, וכמה יהיה קשה להסביר מה זה קו גופו, אז אפשר פשוט לצייר ט', לא בגופן אריאל, ולהעלות את הצ'ופצ'יק הימני שלה בתשעים מעלות, ולדמין שאלו המשקפיים, או הידיות, או מה ששמים על האוזניים אם לא נטרחו האנשים להמציא לזה שם, שלא יוצרים זווית ישרה כשאר אנשי ישראל אלא זווית קהה. קולו של האיש מתנגן בתפילה, ואני תוהה אם מסתתרת בו טיפה של רגש. הוא לא האיש שיתפעם מקריאת שיר, אולי גם לא מנוף יפה, אולי אף-פעם לא אמר לאשתו שהוא אוהב אותה, אולי הם לא קוראים זה לזו בשמות הפרטיים אלא רק אה ואה כמו זוג אחר, מבוגר, שמוכר לי, הכל בגלל הכבוד הזה, הניסיון לשמר את החיים בתוך כלי זכוכית שביר, ואולי הבחור הזה שקורא את הקדיש עכשיו ושתסרוקת קוצים, האוקסימורון הזה, על ראשו, הוא הבן שלו, פליט של הניסיון לשמר אותו בצורת-חיים שכבר פסה מן העולם, אך עדיין יודע מה הנכון, כמו האיש ההוא מהפרק של מאחורי הקלעים של הסידרה המשאית, היחיד שצפיתי בו, טיפוס עברייני במקצת, לא חובש כיפה, שהתבקש להשלים מניין בבית העלמין וביקש מהצלם לבוא איתו כי זה טוב, גורם לי למין התרגשות כזאת ולתחושה של 'אשריהם ישראל'. אם הוא הבן שלו וקורא קדיש, ייתכן שאשתו נפטרה. לא, הוא לא נראה כמו בן-אדם שאשתו נפטרה. מאז שבצנועות והחסודות כתבו שלטענתו של פרופסור אחד הדתיות המזרחית היא משפחתית וקהילתית המשפט המעצבן הזה נתקע לי בראש, מנסה בהתרסה לצעוק שהוא הפיתרון לשאלה שלי, על למה למרות האנטי-גלותיות הקיצונית שלי, שמתבטאת בשינויים בתפילה פה ושם ובאי-קריאת רוב 'והוא רחום' של שני וחמישי, אני לא מצליח להתנתק מהתחושה שיש זיהוי רב מדי בין דתיות לאומית לאשכנזיות, ואוף עם בוני שקטע לי את חוט המחשבה בנשיקות שלו. המחשבות נודדות אל לפני כמה שנים, כשסבא ז"ל אמר לי לא ללכת עם ציציות בחוץ, כמו אשכנזי. אמנם סבא ז"ל אמר גם לאחותי לא לאכול ביד שמאל, אחרת לא תמצא חתן, והכי גרוע, תמיד כעס כשראה אותי יחף, וזה כשיחף הייתי רק בבית, נכנע לנורמה, עשיתי היום שיחה עם אמא על היחפות והנורמה ולמה לא איכפת לי שצוחקים עלי בגלל זה, וצריך לסיים את המשפט שמתחיל באמנם, והסיום זה שלמרות זאת, במשך כמה שנים אחרי זה, בהיותי מצוייץ, הקפדתי לא ללכת כמו אשכנזי. ובבית-הכנסת הגדול, רב שמֵעל, האיש שתמיד מחפש אנשים להשלמת מניין, אבל לא מדבר בבית-הכנסת, ותמיד כשהוא שואל אותך 'נו, נו', ומצביע על הסידור אתה לא יודע אם 'כן' או 'לא' היא התשובה שהוא מחפש, בוודאי גם מבדיל והולך הביתה. גם אותו אי-אפשר להיות. בטח בבת-ים עוד העתק של הגוץ שנראה כמו שמש שמעיר לסליחות יחד עם קולו העמוק, גם אומר הצלח מדינתנו. זו בעצם הקהילה שלו. עיקר חייו. האנשים שהוא רואה בוקר-צהריים וערב, יום-יום, שחולקים איתו את מעגלי החיים והשנה. חבריו הטובים. אבל כבר לא נוצרים עותקים חדשים לגוץ. וגם ידו של רב שמעל לא כ"כ נטויה, אם כי מבטאו הלא מובן, שדווקא נדלקתי עליו בעקבות "החצר", עזבתי היום הרצאה של רב מסויים באמצע כדי לראות "החצר", קיים אצל הרבה בחורי ישיבה חרדים, שאולי נראים העתקים, אך לא כאלה, וקצת קשה להבין איך הם ARE. ומה זה להיות בעצם? אני מנסה לעטות את משקפי רוחו של הגוץ, שקורא להצלחת חיילנו ומרגש אותי בפשטותו, ויש לי הרבה מה ללמוד ממנו אז מה אני עומד על הגבול שבין משהו להתנשאות, וקצת קשה לי לראות את העולם מהפרספקטיבה שלו, לא מסתדר לי, הוא בטח לא משתמש במילה פרספקטיבה, ואוהב אוכל עיראקי, ו--- אוף, איך אפשר להיות אותו, לשכון בתוכו ; אני מסיר את משקפי רוחו, ומשקפי עיני מוּסָרים זה מכבר, רוטנים על חובתי לישון. הגוץ בוודאי גם ישן עכשיו. ומחר יקום לסליחות, כשברכת בוקר טוב נשואה בפיו למתפללים הדבקים.