העולם נסתו לו בהדרגה
לקראת המדרגה
אוויר משנה אווירה
כמקווה טהרה
קור מקפיא עצמות
ומעורר עצמיות
חודר אל העור
נארג אל האור
יום הרת העולם
משפט כל ישות
קרב ומקרב
והסתיו כה טהור.
[ליצירה]
---
'עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה נהיה גדולים'
ריתמיקה.
איזו תקופה יפה היה הגן...
ועכשיו אני אקרא שוב
====
אבל היא אישה די מסכנה, הגננת הזאת, שאיבדה המון תקוות בחיים שלה.
גם הצחיק וגם העציב.
יפה, מאוד יפה.
<יש כמה קטעים שהייתי מוותר עליהם>
[ליצירה]
---
"על כן, אני חושב שהאמנות צריכה להתקיים לא לשם יופי עקר
וחסר מטרה כלשהי; חסרת שליחות ציבורית. אלא, על האמנות
להיות כלי להעברת מסרים שהאמן מאמין ודוגל בהם."
תיקונים לפי דעתי:
לא רק לשם יופי חסר מטרה ציבורית כלשהי, וכו'"
[ליצירה]
---
אתם לא מבינים אותי.
לא יכולתי לתת לזה להמשיך להיות חלק ממני, לא הרגשתי שלם. אהבתי את הכתיבה בזה כל-כך, זה לקח כוחות נפשיים רבים ממני - כוחות נפש רבים השקעתי במשהו שסותר את השקפת העולם שלי, השקפת העולם הנכונה, בתסריט, שלמרות שעבדתי עליו הרבה ולא התפשרתי על רמתו, ברמתו הערכית היה חסר-דת.
אז מחקתי, ניתקתי את עצמי מזה. ויש מדי-פעם בפנים הרהורי געגוע, לכתיבה, למחשבות בלילה על לאן מפלסים את הדמויות ובאיזה קצב העלילה תתקדם, ואיך ייגמר הפרק,
אבל אני שלם יותר, יותר אמיתי עם עצמי, יותר לא מתפשר
מבינים?
תגובות