כה' סיוון תשס"ג ארז. מחר אני אסע לאזכרה שלך, במלאת שנה להרצחך. זה לא יאומן אתה יודע, אני מוצאת את עצמי כותבת את אותם מילים שכתבו מליונים לפני... אבל פעם ראשונה שאני מבינה את משמעותם. זה לא יאומן שעברה שנה, אתה יודע? זה לא יאומן שאתה לא כאן, שלא אראה אותך בהפגנות ובעצרות, ואולי יותר מכל- בחדר האוכל של האולפנא, ליד אמא חיה הגאה כל כך. לא מבינה עד כמה קשה לעכל מוות, כאילו סתם נסעת לטיול לחו"ל או משהו, כמה קשה לעכל שאני שיושבת כאן בשעת לילה מאוחרת בדירת השרות ורושמת לך מילים, ואילו אתה.. לראות את אמא שלך, המדהימה כ"כ. זה הכי כואב לי, והכי נוגע. לראות את הפשטות המיוחדת הזו, ואת העניים שמלאות חוסר ואובדן. לעמוד לידה כשברקע מתנגן לו אהוד בנאי "חוצה את העיר, בין אנשים, יוצא אל האור, אל חיים חדשים.." ולשמוע ש "איך ארז אהב את השיר הזה.." ואיך רק שכשפתחתי את היומן פעם אחת, לתומי, ופתאום ראיתי "יומולדת 19 לארז..." יומולדת 19 לארז.?? איך רק אז עלו הדמעות האמיתיות לעיניים, דמעות של הכרה... וליומן נוסף תאריך חדש, והוא ההפך מיום ההולדת. ארז!!!! אני מדברת במילים של כולם! אולי אם היית פה היית יכול ללמד אותנו אחרת, לגעת באמת... זאת האמת? מהי האמת? ומה זה להרגיש שחבר שלך נרצח?.. קשה לי, כואב ומתסכל. ואני יפסיק כי די. כי אי אפשר לי יותר. שיהיה היום הזה, החודש הזה, השנה הזו, סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו. " ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל ביסורים ממש"... אבל היא נקנית, היא נקנית. נטע