לאחר מעשה התברר שכל הסיפור המוזר להלן היה חסר תקוה מיסודו. הכל התחיל, כמו רוב הדברים, ביום שלישי סתמי וחסר יחוד. ישבנו, מספר קודקודים ואני, בבונקר המפקדה, תוהים בינינו לבין עצמנו מה כדאי לעשות. כבר מזמן הגענו למסקנה המתבקשת שאם לא רוצים שהמצב ימשך, מוכרחים לעשות משהו. למרבה הצער, לא היה הרבה לעשות, להוציא משחקי "זוג או פרט" שולחניים. בזה היינו טובים. על כל פנים, באותו יום שלישי הדברים לא נראו הרבה יותר מבטיחים מהימים שקדמו לו, למעט חידוש מלאי הקוטג'. הכל נראה כל כך מעורפל, עד לרגע בו קבלנו קריאה מאגף המודיעין. התקבלו ידיעות חמורות בנוגע למצב בגבול וכן לגבי נושא בטחוני שהוגדר כ"חסוי בהחלט". בערב כינסנו את מפקדי הכח לתדריך קדם מבצעי. "שימו לב", פתחתי בקול הסמכותי ביותר שיכלתי לגייס, "לצערנו, האויב פלש לשכונת בית וגן. השכונה נכבשה כולה. חיילינו נלחמו בחירוף נפש, אך המעוזים נפלו". שקט של תדהמה השתרר בכיתת התדריכים. הבשורה הקשה טרם נאמרה. "ובכן, גם שבויים יש. חפציבה לאופר נמצאת בידיהם", סיימתי בקול שבור. אנחות ולחישות בקעו מפי השומעים. "אסור שהציבור ידע על כך, כמובן. הדבר עלול להמיט חורבן על המדינה. אנחנו, כח 17 של החטיבה המיוחדת לסיכול עיצורים, נצא למבצע הנועז של כל הזמנים. אנו נציל אותה". עיני המפקדים הרצינו. ידענו שזו לא משימה של מה בכך. "עלינו להציל אותה. אנו מופקדים לשלומה, ואנו נעשה זאת. מישהו חושב אחרת? לא. יפה." במשך השעתיים הבאות פרשתי בפניהם את המפות והתרשימים. חולקו למפקדים תצלומי אויר של המפקדה והסביבה. התוכנית היתה ברורה ופשוטה: כח ארטילריה מנתק גישה של תגבורת עתידית של האויב, צלפים על בניינים מסביב מרתקים את הנמצאים בבנין. כח 17 פורץ באחת משתי הכניסות, קבוצה אחת עולה לנקות את הקומות העליונות, וקבוצה נוספת יורדת למרתפים ומנסה לאתר את השבויה הבטחונית. "עד כאן הכל ברור?", שאלתי. הנהון חרישי הבהיר שהחבר'ה בענינים. "תודה". שעת השי"ן נקבעה לשתיים אחר חצות. כל הכוחות הקשורים למבצע עברו תדריכים מפורטים וקבלו הוראות ברורות, הכל היה מוכן לתחילת המבצע. הרתק הוצב משעות הבוקר במקומו, והארטילריה חסמה את הגישה. אני עצמי עמדתי בראש הכח המחלץ. אסור שיהיו פאשלות בתחום הזה, אני אישית ערבתי לכך. כל שנותר הוא אישורו הסופי של ראש הממשלה. עד כה הכל התנהל כמצופה. הייתי מתוח, ההמתנה הזו מורטת עצבים. אחזתי בידי את מפת הבנין, כבר ידעתי אותה בעל פה. בכניסה היה מבוא קטן שנפתח למסדרון. המסדרון הוביל לשני אולמות, הימני היה גדול יותר ומסתבר ששימש בשעותיו הטובות כחדר אוכל. השמאלי היה עשוי ממספר כוכים שהרכיבו ביחד אולם צפוף. למעלה, מימין למבוא, היו מדריגות שהובילו לקומות העליונות. למטה שכן המרתף. מבוא קטן הוביל למקלטים, שם נמצאה השבויה. הכח שתחת פיקודי אמור לרדת למרתף, בעוד הכח הנוסף מתפצל לחדרים למעלה, ולאולמות המרכזיים. האישור ניתן, נשמתי לרווחה. עוד רבע שעה. הרתק הגביר את פעולת המקלעים, והחיילים נכנסו לכוננות. עשרה לשתיים. הדי הארטילריה נשמעים מרחוק, מוסיפים לאוירה הכללית. חמישה לשתים. הרתק פסק. שתיים. הכח פורץ לבנין בריצה, איש איש ליעדו הוא. רימונים נשלפים ונזרקים לאולמות המרכזיים ואחריהם מתבצע טיהור. כח נוסף עולה למעלה, לחדרים העליונים. אנחנו פורצים למרתף. לאחר מספר מדרגות אנו נתקלים באש, אך כוחותינו משיבים חזרה ומתפתח במקום קרב. אנו זורקים רימון למבוא שלפני המרתף, ומיד פורצים תוך ירי מתמשך. לאחר שהגענו למקלטים המצב נעשה מסוכן. היה עלינו להיות זהירים. חיסלנו באופן ממוקד את השומרים ועצרנו על עמדנו. מלמעלה נשמעו הדי היריות. בלב פועם נגשתי להעלות את האור, מנסה לחפש את השבויה. היא ישבה שם, בקצה המרוחק של החדר, בוהה בנו כלא מאמינה. אחרי שהתפזרו ענני העשן נגשנו בהסוס, מלאי התרגשות. כן, זאת היא, חפציבה לאופר, ממש כמו שתיארנו אותה, יושבת על הרצפה, כפותה וחסודה ומחכה שנצא מההלם ונשחרר אותה. קבוצת החילוץ העמיסה אותה לתוך השק, ויצאנו את המקום. לאחר שיצאנו, עלינו על רכב החילוץ, ונסענו למפקדה. "היא בידינו", דיווחתי בקשר, "כל הכחות חדל, חפציבה לאופר בידינו"... קשה היה לתאר את ההתרגשות שאחזה בעם לאחר הבשורה המשמחת. אלפים נהרו בימים שאחרי הקרבות לשכונת בית וגן המשוחררת. כל המשתתפים במבצע קיבלו צל"ש מיוחד ותעודת הוקרה מיוחדת הוענקה לחילים על ידי ראש הממשלה. כל זה היה מעל ומעבר למה שיכלתי לצפות, אולם חפציבה חשבה אחרת. לאחר שהשתחררה מתוך השק, שלרוע המזל שכחנו מקיומו, ברחה מהארץ והקימה חוה קטנה לגידול חצילי צד בדרום ניקראגואה. כל ששמענו ממנה היה שהיא מאוד מאוכזבת מכל הסיפור ושהיא נהנתה הרבה יותר בתור שבויה. לך תבין.