דְּלִיחוּת שיר לְעֵת מצוא פַּעַם, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים חי לו אִישׁ מְדֻכְדַּךְ וּפָנָיו מְעֻנִּים מַגָּפַיִם שְׁחֹרוֹת לְרַגְלָיו הוא נעל עם בְּלוֹאִים וּטְלָאִים וּמְעִיל גַּס מֵעַל בְּאָסָם שֶׁנִּנְטָשׁ זה מִכְּבָר הוא שָׁכַן את הַקַּשׁ לֶאֱכֹל בְּרֵחַיִם טָחַן כבר מאז, הוא ידע, נִגְזְרָה הגזירה שיחיה כל חייו בִּדְלִיחוּת נוֹרָאָה הַשְּׁמָמָה כבר היתה משכנו הקבוע כל שנה וכל חודש, כל יום ושבוע שִׁמָּמוֹן נוֹרָאִי היה כל עולמו כך מאז- מִתָּמִיד הוא הכיר את עצמו מקבץ נדבות כל כולו מְרֻפָּט מִסְתּוֹבֵב מלוכלך עם סל ריק לְלֹא פַּת מיואש מסתכל בעוברים וְשָׁבִים 'נא שילחו יד לכיס אֲנָשִׁים חביבים!' ושוב הוא חוזר עם פְּרוּטוֹת עֲלוּבוֹת אֶל אוֹתָהּ הַדְּלִיחוּת, בפנים עצובות וְעָגוּם הסיפור, וְכוֹאֵב, חברים ולא קם בּוֹ קוֹל מְחָאָה לְהָרִים לא צעק, לא בִּכָּה הוא את מַר גּוֹרָלוֹ לא שם לב שֶׁלָּרִיק הוֹלֵךְ כל עֲמָלוֹ חֹסֶר הַטַּעַם סבב את חייו כָּאָמוּר, זה האיש לַדְּלִיחוּת מְחֻיָּב עד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד של יום חורף קָרִיר הִתְעוֹרֵר ידידינו אל תוך הַסַּגְרִיר הוא זרק ת'שְׂמִיכָה, על רגליים ניצב וְהֶחְלִיט ש 'לא עוד, לא יַמְשִׁיךְ הַמַּצָּב!' בַּחוּץ ירד גשם, סופת רְעָמִים והאיש סַב זוֹעֵף וְנִסְעַר מִבִּפְנִים לִמְרֹד בַּדְּלִיחוּת... רעיון זה קָסַם, אבל אז בָּרָק בָּא וְהָרַס ת'אסם. מוסר הַהַשְׂכֵּל לְמִצְעָר, די מובן, אם דָּלוּחַ, אין מה לעשות כמובן לא למרוד בַּגּוֹרָל, לֹא לִשְׁבֹּר מֻסְכָּמוֹת וּלְנָסוֹת כל מיני הַמְצָאוֹת 'חֲכָמוֹת'. כך נראה, כך הוֹלֵךְ, כך יוֹצֵא מהנ"ל אך הסוף, מִסְתַּבֵּר, לא נגמר כאן בכלל ידידינו נִצָּל מֵהָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת כשכולו מבוהל ונפשו מְעֻרְעֶרֶת אַךְ את זאת הוא ידע וְאַחַת הוּא הִפְנִים - וְלַמְרוֹת שֶׁבָּרַח וּפָנָיו לְבָנִים - לַדְּלִיחוּת לְעוֹלַם לא יתן בו לגעת ועל זאת הוא שָׂמַח כי קָנָה סוֹף סוֹף דַּעַת כי אפשר לקבל כל פִּגְעֵי הַתֵּבֵל מֵרְעִידַת אֲדָמָה עד תְּקִיפַת מְחַבֵּל בְּאַחַת לא יוּכְלוּ הם לָגַעַת לְךָ- אם תַּשְׂכִּיל וְתַחְכִּים רַק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה.