הוגה דעות
יצחק בן מרדכי
-
בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אני כמעט בטוח שכבר פגשתי את אליהו גוטנפרב שלך בתור רב. [ליצירה]
- [ליצירה] ... לומכירה אותו, אבל... חמודי! [ליצירה]
- [ליצירה] אולי אולי זה היה צריך להיות "הוזה דעות"... אני, עכ"פ, ציירתי ורק אח"כ חיפשתי שם. על האליהו גוטנפרב אני סגור. זה חייב להיות הוא. [ליצירה]
- [ליצירה] , אבל למה הוא שותה כל כך הרבה? [ליצירה]
- [ליצירה] מצחיק.גם השם מתאים...בטוח שותה עם אף אדום שכזה. [ליצירה]
- [ליצירה] מסכים עם אסתר ותפסיקו לרדת על שמואלנו- משורר הכפר (חמשיריקס מודרני?) אתם לא חייבים לקשור אותו לשום עץ או לשתולותו תחת מנהיר. חוצמיזה- אני רואה פה התחלה טובה ליציאה מהפוליטיקה (בתקוה שאכן..) שמואל- אם תמשיך כך- אנחנו אתך! [ליצירה]
- [ליצירה] יש עוד סיומים אפשריים יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם: הסוף הקיטשי: אחרי שתיקה ארוכה וכבדה התהפך יוסף לכיוון הקיר. הוא עצם עינים, ניסה להרדם. די, שיצאו. הרגשת ריקנות השתלטה עליו. הוא הרגיש צורך נואש לעשות משהו. הקיר הלבן בהק לעומתו. די. יוסף התרומם באחת, מסיר את השמיכה מעל פלג גופו העליון. הוריו הביטו בו בלי מילה. הלא יאומן קרה. הוא יצא מהמיטה, נכנס לנעלי הבית שלו ודשדש לכיוון חדר האמבטיה. ההורים שכבר לא ידעו מה להרגיש רק הביטו אחד בשני, מקוים, כל אחד לעצמו, שלא יאלצו לעבור את זה שוב למחרת. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב... לי זה לא הזכיר שום סרט, אבל בהחלט הזכיר את 1948 של ג'ורג' אורוול. אני אישית זרקתי אותו מהיד (לא ממש, כי הוא לא היה שלי), בגלל שמפרק לפרק הוא נהיה גס יותר ויותר. על כל פנים, אהבתי את ההתחלה, למרות שהבנתי שהסוף לא נגמר בטוב. הסיפור ההוא מתאר, בצורה כמעט אמינה, איך האנשים לומדים לדכא את הרגשות שלהם, ואיך המשטר גורם להם להתכחש להרגשות ולידיעות פשוטות. "...אבל זה דמיון מנותק, ילדתי, העולם הרבה יותר טוב ממה שנראה, מסתבר..." בכולופן, הסיפור שלך כתוב יפה. שכוייעך. [ליצירה]
- [ליצירה] ובכן.. ניסחת את זה יפה, "תאגיד המשוגעים-לנצח" (או באנגלית-madforever inc ) , אני סתם הסתבכתי עם המילים. ולך, נעם יקירי- אתה צודק, כל שמחה, נובעת מאמונה. אנחנו מאמינים בקב"ה ולכן אנחנו שמחים, אבל אני כתבתי את השיר למכנה רחב יותר של אנשים. יש גם אנשים לא מאמינים ששמחים. כמובן, שמחתם אינה שלימה, אבל גם היא במקום (ולפעמים יותר מאנשים מאמינים) ובעומק- גם השמחה הזו, הרדודה, נובעת מאמונה. שהרי אדם כופר לא יכול להיות שמח. הוא יכול להנות, לגרות את החושים, אבל הוא לא ישמח, כי אין לו סיבה. אין תקוה, אין ידיעה כמוסה בלב שצריך להיות טוב, אין אמון בעולם ובבני האדם. לכן גם אין במה לשמוח. אבל סתם אדם מהשוק, יכול לשמוח בצדדים הטובים שהוא רואה במציאות. משהו פנימי בלב (אנחנו קוראים לזה נשמה), אומר לאדם שיש תקוה, שהטוב הוא העיקר והרע הוא החולף. "וישמח את עמו אפילו על ידי מילי דשטותא..." (רבי נחמן) [ליצירה]
- [ליצירה] בא ארצה יהיה נחמד... בארץ ישראל אין השגחה של כוכבים או מזלות, "עיני ה' אלוקיך בה", נשמח אם תבא... [ליצירה]
- [ליצירה] נכון, נכון! עליתם על זה, הסיפור נכתב בהשראת הסאטירה של קישון. למעשה, עופים פלא' נתן את הרעיון, כשכתב תגובת זעם על כך שהסוף איננו. (ואני היצחק, כן?) ומי שלא קרא את הסאטירה ההיא מוכרח להשלים חור זה במהירות. שמח שנהניתם (בהנחה שזה מה שכל התגובות מביעות) שאו ברכה, יצחק... [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, חזק! יש כאן תיאור חי של התעלפות שמזכיר באמת נשימה עצורה וכבדה ומין פאניקה כזאת. וכמובן רמזים יפים לדום-צומת-לב. יפה. מקוה שהחייתי. [ליצירה]
- [ליצירה] חוזר בי הריני להודיע קבל עם ועולם מה חדל אני, עד היכן טפשותי וחוסר הבנתי באומנות מגיעה, ואנצל במה זו על מנת להתנצל בפני הריאוגראפית המוכשרת. סליחה. באמת שלא הייתי צריך. הרבה ברכה והמשך יצירה פורה, אקוה לסליחתך, יצחק. [ליצירה]
- [ליצירה] ... אוי, מיזרוחניקים... זו החברה, יקירי, שהורסת את התמימות. וחבל. שיחזרו כולנו בתשובה, עוד השנה בירושלים הבנויה! [ליצירה]
- [ליצירה] אוי חזק מאוד. מצמרר אפילו. מעביר את התחושה יפה שבא לבכות. ולך, רם, קרה אותו דבר, רק הפוך, אם כואב לך על ערבים ולא על יהודים. לי אישית כואב יותר על מתנחלים אוהבי ארצם ולא על מחבלים שוחרי נקם. מקוה שתבין. [ליצירה]
תגובות