אלו רק זכרונות מוזרים מימים שאולי כלל לא היו. באותם ימים ישנים, לא הבחינו בין צבעים. חיו אז בעולם שכולו שחור ולבן, עם גווני ביניים של אפור. זה כל מה שידעו. גם הפרחים היו אז מאוד חדגוניים וצנועים. זריחות השמש נצבעו באור אפור פשוט, פשוט מאוד, אבל מלא אהבה. לאנשים לא היו אז יומרות מופלגות. בצל לבנבן למשל, היה נחשב אז דבר חשוב ויקר. לאט ובשקט החלו להשתנות פני העולם. אף אחד לא הבחין מיד בשינוי שחל כשהתחילו השמים לקבל גוון כחול-אפרפר. אנשים פשוטים הם היו, ולא האמינו שהשמים הטובים יבגדו בהם. גם באדמה הכהה לא חשדו בשום שינוי מיוחד, למרות שכבר הפכו פניה במקומות קשים לחום כהה שהתמזג עם הצבע השחור, צבעה המקורי של האדמה. הכל התחיל מיום ליום להשתנות, והאנשים סרבו להבין. הם תלו זאת בדמיונות שוא, בתעתועי ראיה, אולם גווני החום והכחול התחזקו יותר ויותר. באחד הבקרים, קם חקלאי ותיק לעבוד בשדה כמידי יום. הוא נטל את כלי עבודתו, הניחם בנחת על שכמו וצעד לכיוון השדה בו עבד כבר שנים רבות. שדה זה עבר במשפחתו בירושה מדור לדור והחקלאי המבוגר הכיר בו כל קימור וכל תלולית. הוא הלך כשהוא מביט לכיוון השדה. דרך מעט ארוכה היתה מביתו אל החלקה. הוא הישיר מבטו אל השדה ומיד הבחין במשהו מוזר. הוא לא הבין מה זה בדיוק. הוא הלך תוהה, מבולבל ומהרהר. הוא עצר לפתע לכמה רגעים. הוא עצם את עיניו למספר שניות ופקחן. "לא," הרהר, "משהו כאן לא בסדר". הוא התנער מהרהוריו ואת שארית הדרך עשה בריצה מטורפת לשדה, כשלבסוף עצר חסר כח על גבול השדה. מול עיניו בהקו גידוליו, בני טיפוחיו, בצבע ירוק רענן. האיכר המנוסה נפל על רגליו ונדמה כאילו עולמו חרב עליו. הוא מישש את האדמה החומה בסלידה. "מה זה?", תמה ביאוש. כל עולמו נעלם לפתע. הוא חש כאילו נטעו אותו במקום רחוק רחוק, זר ומנוכר. עולם מסובך כל כך. הוא חזר הביתה כשהוא מלא געגועים לעולם הפשוט והתמים שנעלם. הוא הסתכל כאבל בתכלת השמים. לפתע הבחין מרחוק בשני ילדים. "מסכנים", חשב לעצמו. "אני כבר עברתי את החיים, והם, כל חייהם לפניהם". כשהתקרב אליהם יותר ראה שהם עומדים ומסתכלים בשקיעה שצבעה אט את שולי השמים בורוד וכתום ועומדים נרגשים מול הצבעים החדשים. "לא, מה אתם עושים?", רצה לצעוק אליהם, אולם, שום קול לא בקע מגרונו. הצלילים והקולות היו עתידים להופיע רק כמה דורות לאחר מכן.