אני אוהב את הפנים המקומטות האלו, את ההישענות על המקל, את התמימות והפשטות ואת ניסיון החיים העשיר. יש משהו מושך בקבוצת האוכלוסייה הזו, המכונה 'גיל הזהב', והמשהו הבלתי-מוגדר הזה גורם לי תמיד להישבות בקסמיה. ___ את רבקה הכרתי, כמו כל הדברים שקורים לנו בחיים, במקרה. היא טיילה עם הכלב שלה, רוטווילר שחור עם מראה אכזרי, ושמעתי אותה קוראת לו בספרדית. כשאני שומע ספרדית, נדלקת אצלי איזו נורה, ואני מייד ניגש ל'בעל השפה' כדי לתרגל את הספרדית שלי. כששמעתי את רבקה קוראת לכלבה שיבוא הנה ומהר, מייד ניגשתי אליה, מתעלם מהעובדה שאני ממהר. "את מדברת ספרדית?" שאלתי אותה בספרדית. היו לה פנים זעופות משהו, ובתוך עיניה יכולתי לראות תרעומת. היא נשענה על מקל הליכה. "כן," היא ענתה בקול מהיר, לחוץ, כאילו בדלי המשפטים האלו הוציאו אותה משגרת השקט, מהחיים עם הכלב שעכשיו הביט בי בעיניים סקרניות, חשדניות. "גם אני מדבר ספרדית." היא המשיכה להביט בי, לא חודרת אלי במבטיה, לא מביעה דבר מלבד אותה התרעומת הסמויה, "יש לך כלב יפה. איך קוראים לו?" "איירה." "איירה." חזרתי אחריה. פירוש המילה איירה הוא אוויר. "למה איירה?" "לא יודעת, ככה." האיירה הלא-סימפטי שלה החל למשוך ברצועה, מעוניין להתקרב אל השתן של כלב אחר, להתעדכן ברכילות הכלבים השכונתית. היא החלה לצעוד אחריו, מניחה לשיחה ללכת אל המקום בו הכל נעלם ונשכח, ואני, כדי למנוע זאת, אמרתי לה, "Hasta Pronto", שזה להתראות בקרוב. היא הנהנה בראשה והתרחקה. בוני שלי היה הרבה יותר קטן מאיירה שלה. הוא היה פודל שובב ופחדן, והאמת – גם הרבה יותר יפה ממנו. בטיולים שלנו התחלתי לשנות את המסלול, וללכת לאזור שבו מצאתי אותה, למרות הארכת המסלול המשמעותית. אבל כמה סיכויים כבר יש ששנינו נצא באותו הזמן וניפגש באותו מקום, אם אפילו את בעלי הכלבים מהשכונה שלי אני בקושי פוגש בטיולים? המוח שלי, שרגיל להיסחף ולדמיין ככל העולה על רוחו, החל לדמיין שהיא חולה, שהיא נפטרה, שכלבה חלה או נגנב, שקרה לה משהו. לא יכולתי לעשות דבר, שהרי אז לא ידעתי את שמה של רבקה ולא את כתובתה, מלבד ללכת מדי יום לשכונה שבה פגשתי אותה, להביט על הבתים, על הילדים, על האישה המסתורית במשקפי-השמש שתמיד הסתובבה שם (ושגם לה הדבקתי סיפורים על ריגול), ולחכות. בוני הספיק כבר להכיר חבר חדש, כלב פינצ'ר מופרע וקטנטן, אך איירה והאישה הזועפת הפסיקו להופיע. ניסיתי להגיע בשעות שונות של היממה, החל בשעות הבוקר המוקדמות וכלה בשעות בהן אני כבר משתוקק לכרית ולשמיכה ולא להיסחבות עם בוני. דבר לא עזר. אך טבען של ציפיות, במיוחד אם הן ארוכות ועקשניות, הן שיתגשמו מתישהו. קחו את המשיח, למשל. באחד מהימים, כשישבתי על סלע בשעה שבוני כרסם מקל על הדשא, ראיתי אותם לפתע מרחוק, מתקדמים לעברי. הנחתי שהיא עדיין לא ראתה אותי, וקמתי לעברה, כשלבי השמיע קול בלתי-נשמע של התרגשות ושמחה. בשניות שבהן צעדתי לעברה, שאלתי את עצמי במעומעם למה בדיוק אני עושה את מה שאני עושה, אך כשהגעתי אליה הכל השתתק. היא הרזתה מאוד, ועכשיו התרעומת בעיניה הייתה גדולה פי כמה. עבר עליה משהו. "Hola", אמרתי לה, מגייס את החייכני שבחיוכי (מה שלא היה כל-כך קשה, נוכח התגשמות ציפיותיי). היא שוב הנהנה בראשה. *כמו גחלים עוממות. "חיפשתי אותך הרבה זמן, הרבה זמן לא היית פה." היא שוב הנהנה, והפעם הוסיפה לכך גם קול אנחה עמום. השמעתי קול שואל, קול שעולה אוטומטית במצבים מעין זה, והיא הביטה בי במבט בוחן. לא הרגשתי מאויים. המבט שלה אפשר לי לבחון אותה עצמה. השוויתי אותה מייד לאותה האישה שפגשתי לפני חודש וחצי, וראיתי שעבר שינוי. יותר חלשה, יותר מרוקנת, יותר כבויה. פחות חיה. "הייתי מאושפזת בבית-חולים," היא אמרה באדישות, "ברמב"ם." "למה? מה קרה לך?" "שום-דבר, שטויות." מהמילה שהשתמשה בה למילה 'שטויות', הנחתי שעלתה מארגנטינה. "את צריכה עזרה או משהו?" היא השפילה את מבטה, כאילו נחש חונק אותה עכשיו והיא מתפקעת לברוח, אבל אינה יכולה, ולכן מקבלת הכל בכניעה. "אה..." זה הגיע. בוני ואיירה התחילו לריב. ולריב כמובן, כשבוני שלי הוא פודל פחדן ואיירה שלה הוא רוטווילר אימתני, זה לתת מכות לבוני כשבוני בורח בפחד, שולח לעברי מבטים שמבקשים את הגנתי. לא הייתי כל-כך מנוסה בהגנה על בוני מכלבים כל-כך גדולים, וגם לא כל-כך רציתי להסתבך עם איירה (הזיכרון על הילדה שכלב כזה קרע אותה בגלל שהגנה על כלבה עלה בראשי), והרגשתי חרטה על שבכלל באתי לכאן, רק כדי לקשקש עם אישה לא-סימפטית ככלבהּ. להפתעתי, היא קראה לו. "Basta, Aire, basta", היא צעקה לו להפסיק, והוא, במשמעת מופתית ומעוררת קנאה הפסיק לנשוך את בוני המבוהל. "Sentate", היא גערה בו, והוא מייד התיישב. עברתי להביט בה, וראיתי על-פניה חיוך שהיה מכוון לעברי. "איירה מאוד שובב, אבל הוא מציית לי." "אני מבין." "איך קוראים לכלב שלך?" "בוני." היה משהו שנדלק, נדלק חזק, כמו להבה פתאומית שעולה כשמנפנפים על גחלים עוממות, אבל הוא נכבה מהר מאוד. "בוני...", היא הביטה בו בחיוך, הוא הביט בה בחשד, "אני רבקה. תראה, צעיר, אני צריכה לעשות קניות וקצת קשה לי עכשיו. אתה תוכל לעשות אותן?" את המשפט ההוא היא אמרה בקצב מתגלגל, והייתי צריך לפרק אותו לפני שהבנתי לחלוטין את משמעותו. משהבנתי אותה, הרגשתי כמו דמות בטלנובלה, ובטלנובלה, הכל בסופו של דבר נגמר טוב. "כן, בטח." "בוא," היא אמרה לי, והלכתי אחריה. ביתה של רבקה מבפנים אישר את מה שנראה מבחוץ. עמיגור, אתם יודעים. כרגע ידעתי עליה ששמה הוא רבקה, שהיא עלתה מארגנטינה או ששורשיה הם שם, שיש לה כלב, שהיא במצב פיזי לא טוב, ושהיא בודדה. ועבורי, לא היה דבר יותר עצוב מזקן בודד. היא אמרה לי לשבת על כיסא עץ ישן בפינת האוכל שעמדה צמודה למטבח. התאורה הייתה עמומה, ולי, בתור אוהב אור, היה קשה להסתגל. הבטתי סביבי, מנסה לתור אחר משהו שייתן לי עוד רמזים, מרגיש מצד אחד חטטן ומצד שני עושה חסד. "איך קוראים לך?" היא שאלה, תוך-כדי שלקחה פתק והחלה לכתוב עליו – בספרדית – רשימת מצרכים ארוכה. "ערן." "ומאיפה אתה יודע ספרדית?" "למדתי." היא פתחה את המקרר הקטן ועברה על תכולתו. "נראה..." "את צריכה עזרה?" "לא, תודה." *בטח לא נעים לה. כמה דקות לאחר מכן היא נתנה לי רשימה עם עשרים מצרכים בערך, והלכה אל החדר. הכרתי את הבתים האלו, סבה של אמי גר בבית כזה. יש בהם שני חדרי שינה. היא הלכה אל החדר הגדול יותר. הגיוני שהיא תבחר בו. הבטתי לאחור, ופניו של איירה הציצו לעבר בוני ששכב פרקדן מהחדר השני. הייתכן? שטר של מאה ש"ח היה בידיה של רבקה כשחזרה. "קח. תקנה לך גם golosina או משהו." את פירושה של המילה הזו, שהוא ממתק, ביררתי אחר-כך. "אני אחכה לך כאן." לקחתי את הרצועה של בוני בידי, את הכסף בכיסי ואת השמחה בלבי, בירכתי אותה לשלום ויצאתי מהבית. מה גורם לאישה לתת לבן-אדם לעשות דברים כאלה עבורה? היא לא נראתה אחת שסומכת על אחרים בקלות. יכולתי לקחת את הכסף ולהיעלם. בקושי את שמי ידעה. זה בטח המראה שלי שגרם לה לסמוך עלי, החמאתי לעצמי, ופניתי לקרוא את רשימת המצרכים. כאן התחלתי לדאוג. בקושי הבנתי מחצית מהם. *מה היא חושבת שאני? למה היא לא שאלה אם אני מבין? למה לא הסתכלתי? לחוץ, אבל לא יותר מדי, החזרתי את בוני הביתה, ופניתי אל ביתו של החבר שלי, בעליו של מילון ספרדי-עברי ושכן של עוד אישה כמו רבקה, שעלתה מאורוגוואי. הוא התלהב למשמע החדשות האלו, וביחד הלכנו אל שכנתו הילדה ותרגמנו את הרשימה. רשמתי לעצמי את התרגומים, בשביל הפעמים הבאות, בשביל לדעת. הקניות לא ארכו הרבה זמן, במהירות קניתי את כל מה שביקשה. התפלאתי שלא ביקשה מאטה, המשקה הלאומי של הארגנטינאים שתמיד רציתי לקנות ולא מצאתי איפה. טוב, אולי באמת אין. בסופה של הקנייה נשארו אצלי עשרים שקלים. חודש וחצי היא הייתה בבית-חולים, ועכשיו שמונים שקלים מספיקים לה למחיה? *בטח דואגים לה אנשים אחרים. חזרתי אל ביתה בלי לקנות לעצמי דבר. דפקתי בדלת, ולאחר כחצי דקה היא פתחה אותה, יותר קורנת. "Gracias, gracias" היא החלה מודה, חוזרת על עצמה. היא הכניסה אותי פנימה, הנחנו את המוצרים, אך היא לא הניחה לי להכניס את החלב ואת הלבן למקרר. שום שאלה אם קניתי לעצמי משהו, שום הזמנה לתה, שום ניסיון לפתיחת שיחה. *אין בה שום חביבות של זקנים, באישה הזאת. "תבוא מחר," היא ביקשה-דרשה כשעמדנו על פתח הדלת, ואני ידעתי, משום-מה, שאבוא.