יצאתי את ביתי. יום קיצי, כובע לראשי. הלכתי ברחובות ככה סתם. הרהור על היסח הדעת, ניקר בראשי. מצאתי דלת עץ גבוהה, דפקתי עליה במין צלצל ברזל. לא נשמע קול. אמרתי בקול גדול, "הי, יש שם מישהו" והתרגשתי מהיכולת ככה לצעוק לדלת. "צא החוצה" ניסיתי שוב. והרגשתי כאילו אני צועק לשוא. אין מי שישמע. לחצתי את הידית כלפי מטה. ידי היתה יבשה. הדלת נעה בקלות פנימה ורצועת אור נדחקה יחד איתי אל תוך חלל הבית. נמצאתי בחדר גדול וריבועי. המים שלטו בשכבה דקה, צמודה לקרקע. רבים בקרו כאן לפניי, כך נראה. נזהרתי לא למעוד. המלים נראו, באותה העת, כמו טובעים. כמו נעליי. איש חכם סיפר לי פעם, על זן של אנשים יודעים. ועל מציאות לא שלימה. ואז הוא אמר. זו מחלה. אין, אין איך לשלוח להם גלגל הצלה. לקחתי ממנו את הביטוי הזה בשתי ידיי. וגם ראיתי איך הגלגל שלי קרוב כעת מתמיד. במרחק צעידה מהחדר הפנימי היה זה חדר מלפנים חדר. אני עדיין נמצא בחדר החיצוני. שלט בשחור לבן, כיוון את הדרך. כאילו יורה בך חצים. ברקע נתלתה הבטחה. עוסקת בעליית הנפש לבנה מן הרחצה. עיניי נצמדו להבטחה. הצצתי פנימה לחדר הפנימי, כאילו מדובר בפרדס או סליק סודי ואני חי בשנות הארבעים. מיד החזרתי מבטי במין פחד עילאי. רצועת האור נמוגה בקלילות מפחידה והחושך הלך והתרבה כמו היה שישה בכרס אחת. המים הגיעו עד גדות השפה. מלה לא מצאה את דרכה. אף לא מן הפה ולחוץ. צעדיי היו מדודים. שריריי רפויים. רגל בצד רגל, אגודל בצד אגודל. קבעתי בעצמי, את קצב ההליכה. (איטי ומיושן. כמו מנהרת הזמן.) הלכתי לאורך הקירות. ללמוד. ללמוד. כפות ידיי פרוצות. האיש החכם לימד אותי - ידיים אינן אוחזות. ידעתי את המקום בידיי. הסיד קלוף. שלושה ספסלים צמודים לקירות, כמה ווים - עליהם מספר לבושים. תמונת פרות תלויות על אנקולי-בית-מטבחיים עלתה בראשי. הזדעזעתי כולי. ידעתי את השערים, היכן נכנסתי, היכן חומקים אל החדר הפנימי. פשטתי בגדיי במין בושה. איני רגיל, שאין לי אלא את עצמי. הבטתי סביב מחפש עין זרה. הגדרת חיפושיי היתה כעת בהירה. אמירה. צעדתי פנימה. בחדר הפנימי היה חם. אד עלה מן הארץ. ההבל נכנס לריאותיי ויצא בדמות ענן. שהיתי שם שעה ארוכה. יצאתי את הבית. דיברתי עם אנשים ברחובות. שוחחתי. ככה סתם.