סתם כך באמצע החיים, בימים הרבים ההם שנראה כאילו הכל כבר ידוע, העתיד העבר. אולי ההוה קצת סתום, אך סיר הבשר יעזור להכהות להחמיץ את חיינו, ליבנו חמדת לבבנו .... והוא מקפץ, על הרים של חמס, על גבעות של שנאה, ומחלוקת חינם ממליט ומציל מרעה מיגון, לא בזכויות שטבעו במצולה , לא בקולות ותרועת מלחמה ... כּאַב מרחם אוסף גוזליו נושא על כפים טלאיו רחוּמָיו. על מה ולמה, זכר לעבדיו? על שנשחטו ונטבחו, או על זה שכבר שכחו? על אהבתם ותקותם או על שנאתם ויאושם? או אולי על עצם היותם בניו .... __________ רק לשתוק עדין אפשר להקשיב לקול וגם... לתת לדמעה החמה לנקות ולשטוף...         יציאת מצרים - ניסן ה'תשס"ג