היא ניסתה כל מה שהצליחה להעלות בדעתה כדי לטשטש את הכאב. מאוכל ושינה בלי הפסקה ועד סמים ואלכוהול בכמויות מפחידות. היא אפילו ניסתה להיות עם גברים אבל הם נקשרו אליה ורצו לדעת מי היא ומה היא וזה ממש לא היה חלק מהתוכנית. ככל שניסתה לטשטש אותו, הפך הכאב צלול יותר, ברור יותר, חד כמו סכין. על פניו תפקדה כרגיל: עבודה, לימודים, יצירת קשרים חברתיים הכרחיים. רק זה עוד היה חסר לה. שיבחינו בניסיונות הפתטיים שלה. שינסו להבין את הכאב. שיציעו עזרה. רק המחשבה על כך גרמה לה לרצון להקיא… (נו טוב, לא עזר שהיא שפכה לתוכה גם חצי בקבוק וודקה מיד כשחזרה לדירה). היא רצה לשירותים, וחזרה על הריטואל הקבוע: הקאה, ניקיון האסלה וריסוס ספריי ריחני כדי שלא יישארו עקבות. אם השותפות שלה אי פעם ידעו… היא לא העזה לסיים את המחשבה. על מדף הספרים שלה עמדו בצפיפות כל ספרי הפסיכולוגיה והמיסטיקה המובילים בסקרים. כולם הבטיחו שהם מכירים את הדרך, שאם היא רק תפנים את המידע שהם נותנים, צפויים לה חיי אושר. והיא לא ביקשה אושר. היא ריאלית. היא בסך הכל רוצה שהכאב יפסק. או לפחות להצליח לטשטש את העוצמה שלו כך שהוא לא יהיה נוכח בכל שניה בחייה כמו שותף לא רצוי. היא תהתה אם כל המחברים של הספרים חיים באושר הקוסמי שהם מציעים או שזה טוב רק לקוראים. להתאבד לא חשבה אף פעם. זה נראה לה תבוסתני וכולם ידעו שהיא לוחמת. איזו מן תקווה תישאר לבאים אחריה אם היא תוותר? היא מילאה את ימיה בתעסוקה בלתי נגמרת ובלבד שלא יהיה לה פנאי, אף לא לרגע אחד. היא נלחמה עם הכאב. בכל פעם שניסה לחצות את גבולו –הכתה בו בכוח, עד שהתעייף. "מסיג גבול טורדני" סיננה לעצמה. "אני עוד אטשטש אותך לדעת, אכה עד חרמה, אתה תראה… כלום לא יישאר ממך" * אחר כך היו שבועיים שקטים יחסית. אולי הכאב התייחס ברצינות לאיום ואולי פשוט לא הייתה לו הזדמנות לעלות. כך או כך היא הייתה ממש קרובה לאושר. שבועיים שלמים בלי מלחמה אחת. אם זה לא אושר, מה כן? היא אפילו חייכה חיוך אמיתי אחד בשבועיים האלה, מבדיחה שסיפר איזה קולגה לעבודה, והיא הרגישה איך חיוך אמיתי נמס לאט לאט, לא באבחה אחת. היא רשמה את זה לעצמה, כדי שהחיוכים הבאים שלה יקבלו מבנה טבעי יותר. אולי אפילו יצא לה לחוות עוד חיוך אמיתי פעם. אבל אז זה קרה. כנראה שלא הייתה על המשמר. זה קרה בזמן שדפדפה ביומנה וראתה שטפו-טפו כבר עברו שבועיים וחצי בלי תקלות. אולי השבועיים המאושרים הללו רופפו במעט את מנגנוני ההגנה והדחיסה. את השליטה העצמית. אולי לא נעלה את הדלת כמו שצריך. אולי הפריזה בשמחה שקדמה את זמנה והנה עכשיו היא נענשת. ואיך שהמחשבות האלה מתרוצצות לה בראש, לפני שיכלה לעשות משהו, התפרץ הכאב מתוכה בעוצמה שרק סופת הוריקן יכולה לייצר, וסחף את כל הנקרה בדרכו. הסכר שבנתה במשך שנים לא עמד בלחץ. הכאב פשט לכל עבר. הצליף בה ללא חמלה. כל גופה רעד ראשה הסתחרר והעיניים שלה הוצפו בדמעות , מוחות על המעצר שנכפה עליהן במשך שנים. מרחוק שמעה קול צרוד, חלול, זועק חורבן כשלפתע הכתה בה הידיעה שזה הקול שלה. שלה. הקול הרהוט, הענייני והמלא חיות נשמע סדוק, כבוי וכל כך עייף. אחת אחת באו לתודעתה המילים הצורבות. כאילו הצטופפו בטור ישר, מחכות לתורן, מתרגשות שהגיעה שעתן הגדולה. כניעה. כישלון. תבוסה. היא לא הצליחה לטשטש את הכאב. הכאב טשטש אותה. היא נוצחה *** כשקמה בבוקר לא זכרה כמה זמן נשארה כך. עיניים נפוחות מאודם היו העדות היחידה לליל הזוועה. היא ניסתה לאמוד את נזקי הסערה. חיפשה את הסכר, את כלי המלחמה, את האויב, אך לא מצאה דבר. זה בלבל אותה לרגע אך לפתע האירה בה ההכרה. תמיד נלחמה בכאב שנאסף בה, במקום לתת לו את מקומו ככל שיצטרך. תחושה חדשה עלתה בה, עיקצצה בקצות אצבעותיה, לא יתכן… האמנם… היא צבטה את עצמה כדי לוודא שאינה חולמת, אך כאב הצביטה היה ברור ו… רגעי. היא הייתה חופשייה