"לעולם לא תדעי לאיזו מבוכה את מצליחה להביא אותי. היא עולה ויורדת, באה והולכת, מטלטלת את פנימיותי ומהפכת אותה. את, בפשטותך הנפלאה, עושה בי כאלה סיבוכים שלא תשערי". כך כותב לי דוידי מהמילואים, חמישה חודשים לאחר פגישתנו הראשונה. "שמו אותי פה בעמדה שלטת. מחסום שלנו, על גשר המקשר בין ביר זית לעטארה, שני כפרים עויינים בלב נחלת שבט בנימין. הנוף מסמא את העיניים- כל שפלת יהודה מן העבר האחד, ומן העבר השני- הרי ירושלים בגבהם, בפסגותם. זמן רב יש לי כאן לכתוב, לקרוא ולחשוב. ואני הוגה במה שעובר בינינו, ולא מבין איך... איך את עושה את זה. ... מאז שבאת אני מוצא עצמי איטי יותר, ספקן יותר בספקותי. כולי בא בסערי וסיבוכי אל החוף שלך, ולפתע- רק קצף נותר. בתמימות שאין מופלאה ממנה את מצליחה להרגיע את רגשתי, להתיר את הקשרים ההולכים ומסתבכים בי. גלי לי את הקסם- כיצד תעשי זאת? ... הנה עתה פתחתי את "זאב הערבה" שקנית לי לפורים, וקראתי את ההקדשה: "לדוידי, הרוכב בערבות. שתזכה להוליך את בדידותך אל האביב שעוד יבוא. שם תגלה שהבדידות- היא רק מסכה לך...". כל פעם שנתקפתי אימה שמא אני הוא גיבור הסיפור, האובד, המבקש, פתחתי את ההקדשה וידעתי... שיש חוף". חליפת המכתבים נמשכה כל חודש ניסן ההוא, בו דוידי היה בצבא. כל מכתביו מאז עוד שמורים עמי- שנים עשר במספר. אני לוטפת אותם בידי ובעיני, ומרווה אותם בדמעותי. על פה אני יודעת, את השירים, את הביטויים הכמהים, את המכתב האחרון. אחד לאחד קראתים, שוב ושוב, לפני ואחרי. ולא מצאתי רמז. התפנית הרעה הזו הגיעה ביום אביבי אחד באמצע חודש אייר, שבוע לאחר שחזר דוידי מהמילואים. חזרתי מהאוניברסיטה בלב קל, ותכננתי את המשך היום. מקלחת, שיעורים, אולי אקרא קצת מאיר שליו, ובערב אלך עם דוידי- לאן שיחליט. אהבתי את ההפתעות הקטנות ששזר בטיולינו. פעם מקום יפה שמצא, פעם שלף את החליל שלו וניגן לעוברים ושבים (אני מאוד נבוכותי), ולפעמים היינו משחקים משחק שהמציא. בכלל- היה אלוף במשחקים. יכולנו לשבת שעות ולנחש מה עושים האנשים שיושבים מולנו במסעדה, מהו עברה האפל של הכרטיסנית ברכבת... בדרך הביתה עברו מולי כמה ילדים שאספו עצים למדורת ל"ג בעומר. הם התאמצו לסחוב ארון קטן מצופה פורמייקה. עצרתי רגע והתבוננתי בהם. הארון נראה לי שמיש למדי, למרות שאחד הצירים שלו נפל, והדלת התדלדה, תלויה על ציר אחד. אולי אשכנע אותם לתת לי את הארון. "מענין איך הוא ייראה בחדר השינה", חשבתי. הוא היה מצופה פורמייקה סגלגלה, שהתאימה לאפרסק הבהיר שתכננתי לבית החדש של דוידי ושלי. "ילדים", פניתי אליהם, "תקשיבו אלי שנייה". הם פנו אלי בחשדנות. הגדול שבהם, כבן שתים עשרה, שחור שיער ועין, עזב את הארון והתקרב אלי. "מה את רוצה?" "תקשיב רגע. הארון הזה- אני צריכה אותו. הוא טוב. חבל לשרוף אותו" "לא רוצים. זה הארון שלנו זה אנחנו מצאנו אותו. מכפ'ת לי ממך הא? 'סתלקי מפה". הוא התקרב עוד שני צעדים מאיימים. לא היה לי ספק שאני מסוגלת להתגונן נגדו אם ארצה, אבל לא ממש התחשק לי ליצור התקהלות אלימה באמצע הרחוב. לפתע אחזה בי עקשנות מוזרה. עקפתי אותו בצעד פתאומי והחזקתי בארון. "תשמע, הארון הזה עשוי מפורמייקה, הוא לא בוער טוב. כמה שתנסו להדליק את המדורה שלכם- זה לא ילך. זה פשוט לא בוער". ניסיתי למשוך את הארון בכיווני. הילדים הקטנים הרפו והוא היה בידי. לפתע, קפץ הילד השחור על הארון ומשך אותו. "תעזבי את זה כבר יא גנבת", הוא צווח ומשך את הארון בכח. הקטנים יותר תפסו אומץ, והצטרפו אליו בקללות ומשיכות, ואני, מן הצד השני, במין אמוק בלתי מוסבר, מנסה למשוך לכיווני. לפתע משכו בעוצמה, והארון נעזב מידי. טיפת דם זלגה במורד הזרוע שלי, וכאב חד של שריטה עמוקה החל מפעפע. נחתכתי מאחד הצירים הפגומים של הארון. ניתקתי מגע במהירות, אוחזת בתיק הצד שלי ביד הפגועה, ומנסה לעצור את הדם ביד השניה. עוד הספקתי לשמוע מאחורי צעקות "כלבה", "גנבת רשעית", ועוד כהנה וכהנה מילים שהדף לא סובל. גם אבן התעופפה ולא פגעה. קיללתי את עצמי על טפשותי ועקשנותי, ומיהרתי הביתה, לחטא את הפצע ולחבוש אותו. פרצתי לדירה בסערה, שם חיכתה לי טלי. כשראתה אותי נתמלאה דאגה: "מה קרה?" "עזבי, סתם ילד מופרע." "יורד לך דם! זה רציני?" "לא, רק תביאי לי משהו לחבוש את זה". טלי מיהרה למטבח, שם החזקנו את הציוד הרפואי שלנו, פלסטרים בעיקר. "אמרתי לך שהיה לך טלפון?", צעקה אלי מהמטבח, כשאני עסוקה בלהוריד את התיק, להתישב, ולהחזיק טישו על הפצע, בבת אחת. "לא, מי התקשר?" "אמא של דוידי. היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתך דחוף. הנה, מצאתי את זה. ידעתי שיש לנו פד גזה איפשהו". דחוף? גוש מעיק התמקם לו במרכז החזה שלי, וחוט קפוא הזדחל במעלה עמוד השדרה. לדבר איתי דחוף? היא אף פעם לא התקשרה קודם. "מה היא אמרה טלי?" "כלום, רק שאלה אם את בבית ואמרה שתתקשרי דחוף. משהו כזה. את יודעת איפה היוד?" "מתי זה היה?" "עשר דקות בערך. אולי רבע שעה. הנה, מצאתי. עכשיו תרימי את היד, אני צריכה לחבוש לך את זה". "לא עכשיו". קמתי מהכסא ופסעתי בזריזות אל הטלפון. "מה את עושה? את רוצה לדמם לי פה למוות?" טלי רדפה אחרי עם התחבושת. "חכי שנייה אני אחבוש לך את זה". "היא אמרה דחוף, לא?" "בסדר, מה את מתרגשת? בטח היא רוצה לשאול אם יש לך התנגדות שדוידי ילבש חליפה בחתונה. את לא מכירה אמהות פולניות? לה זה דחוף!". חייכתי בעצבנות. היא עם ההומור האינסופי שלה. חיוג. חיוג. נו תענו כבר... "שלום. בית משפחת גואלמן." "שלום רחל. חיפשת אותי?" "עם מי אני מדברת, בבקשה?" "רחל, זאת סיגל. אמרו לי שחיפשת אותי דחוף." "אוה. שלום סיגל. אני..." למה היא מהססת? מה היא רוצה לומר? "רציתי לדבר איתך. את פנויה עכשיו?" מה היא רוצה? מה היא רוצה?! מחשבות מטורפות רצות אחת אחרי השניה. "אפשר לדעת על מה? פשוט אני קצת עסוקה עכשיו, יש לי שיעורי בית ו-" "על דויד." הלם. "קרה לו משהו? הוא בסדר? אני יכולה לדבר איתו?" רק אתמול נפגשנו והוא נראה בסדר גמור. "סיגל, אני מעדיפה לדבר איתך פנים אל פנים. תוכלי לבוא עכשיו?" "אבל מה שלום דוידי? למה אני לא יכולה לדבר איתו?" דמעות. "דויד... קצת לא מרגיש טוב. אני ממש מבקשת שתבואי עכשיו, סיגל." שמעתי שקשה לה. מה קרה? טרקתי את הטלפון ורצתי לתחנת האוטובוס. טלי בקושי הצליחה לשכנע אותי לחבוש את הפצע ולהחליף בגדים. והמחשבות... חשתי שאני עומדת לאבד את דוידי.