ספרי לי,
היכן את נמצאת.
אמרי,
היכן לבבך.
האתפסך,
הישוב לבך להיות שלי?
האם תרחקי ממני,
ואשאר בשברוני?
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ב"ה ידידה היקרה, אני מודה לך מאוד על תגובתך, שניכר שבאה מעומק הלב, אבל הנני חלוק מכל וכל על מסקנתך. טענת כנגדי שתי טענות: א. העובדה שאני מתאר שאודליה רוחצת באמבטיה איננה צנועה. ב. העובדה שאביאל הולך לפגישה בדירתה של אודליה איננה צנועה. אענה עליהן כסדרן - א. כל מה שכתבתי בפרק הנוכחי הוא: "אודליה חזרה לחדרה, פשטה את בגדיה, לבשה חלוק-רחצה ונכנסה לחדר השירותים. אודליה הורידה את חלוק-הרחצה, ונכנסה לאמבטיה." לא התכוונתי לתת תיאורים לא צנועים חלילה, אלא מציאות פשוטה שבה הבחורה מתרחצת לפני פגישה. אני לא הרגשתי שהדבר איננו צנוע, וצר לי אם זה פגע ברגשותייך. (ומה שאת כותבת כאילו הדבר קשור לרמת "דוסיות" וכדומה, במחילת כבודך לענ"ד הדבר נובע מרגישויות מסוימות שיש לאנשים מסויימים ואכמ"ל.) ב. העובדה שהפגישה השלישית מתקיימת בדירתה, נובעת מחוסר ההבנה של אודליה, שלאביאל לא יהיה נוח בסביבה כזו, ומתוך רצון שלה שהוא יעזור לה בעבודות הבית וכו', העובדה שהוא חש שלא בנוח עם זה הוזכרה מספר פעמים בסדרה, והיא חלק מהתפתחות (או אי-התפתחות) הקשר ביניהם. שוב אחוזר ואומר תודה על תגובתך, חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קופץ - אכן היה שם ציטוט מפי רחל, הכינוי שהיא נתכנתה שם - בפי אלישע - היה: "המשוררת ששרה שירי ערגה לאותו האיש ימח שמו וזכרו", וכוונת הדברים לסיפור המפורסם על מרן הרצי"ה זצ"ל, שפעם ראה בחורים בישיבה קוראים בשירה של רחל. הוא שאל אותם מה זה? והם הסבירו לו. בתגובה הוא ביקש לשאול עותק של השירים, מפני ש"אם הבחורים מתעניינים בזה גם אני מתעניין". כשהשיב את העותק, הביע את מורת-רוחו, מאחד השירים, שבו מובעים דברים חיוביים על אותו האיש ימח שמו וזכרו. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה נ.ב. וכמובן שאני לא משוחח עם בחורות על הנושאים האלה, לא מפני שזה לא מעניין אותם (כי דוקא, לצערי הרב דיבורים על "נייעס" מושכים זנים שונים של אנשים) - אלא כי זה לא מעניין אותי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה יסכה היקרה - השימוש בסוג ה"חרוז" הזה, ודאי שאיננו נעשה על ידי במתכווין. אדרבה - אינני אוהב דברים מעין אלה. באופן עקרוני, אינני משכתב את יצירותי הרגילות (עייני ביצירתי הדלה "דרכי יצירה", שהדבר איננו נובע ממעלה, אלא אדרבה - מחסרון), ולו יצויר שהייתי עושה כן, ייתכן בהחלט שהייתי משנה את הדברים. ביצירות שאני מנסה לחרוז בהם (עייני לדוג' ביצירתי הדלה "קדושתא לשבת דברי") - אני חורז אך ורק בצורה מלאה ואכמ"ל. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תימני וידידה היקרים, ברצוני להבהיר מספר דברים: א. חלק חשוב מהקשר בין אבי ואודוש, וההומור הנובע ממנו, קשור בעובדה שהקשר הרגשי ביניהם מתפתח בצורה מאוד חזקה. לית מאן דפליג, שאחרי שמכירים פחות משבועיים אנשים הנמצאים בקשר מצוי אינם אומרים דברי חיבה כה מופלגים אחד כלפי השני - אולם הקשר ביניהם מתפתח מבחינה רגשית בצורה מהירה למרות שמבחינה שכלית הדברים עדיין לא נחקרו עדיין (מה שקורה פעמים רבות לצערי הרב). ב. אחת מנטיותיה של אודוש היא לאתגר את אבי המרכזניק לצאת מהקופסא שלו ולעשות דברים שהוא לא מורגל בהם (כגון להזמין אותו לארוחה אצלה בבית, ולפקוד עליו בטבעיות לשטוף את הכלים וכו' וכו'). מעולם לא טענתי שזה שפוי שבחורה תכין ארוחה לבחור בתור הפגישה השלישית, או שזה מקדם קשר בריא, או שהייתי נענה בחיוב להזמנה כזאת. זו הסיטואציה ההומוריסטית שיצרתי, שכמדומני שיכולה לקרות (למרות שמעולם לא קרתה לי), ואינני טוען שהיא בריאה. ג. דבר פשוט הוא שמילות חיבה מוטב להן להישמר לשלבים יותר מתקדמים, אבל זה לא תמיד עובד כך. אני לדוגמא הייתי מאוד מאוד שמח לפתח רגשות אך ורק כלפי בחורה אחת שהיא תהיה אשתי, ושקודם תהיה החלטה שכלית ברורה, ואירוסין, ורק לאחר האירוסין ייתפתחו אצלי רגשות כלפיה. מובן מאליו שהדבר לא קרה, ובעוד שברוך ד' מעולם לא התאהבתי, לצערי הרב התפתחו אצלי רגשות כלפי משודכות שונות במהלך השנים, והיו שלבים שבהם נאמרו מילות חיבה (מכיוון שאני בחור קצת יותר מופנם לרוב הם באו קודם מצידה של הבחורה). המחשבה כאילו העולם עובד על פי תבניות, היא לעניות דעתי מחשבה מוטעית, מכיוון ששום קשר איננו דומה למשנהו, והרגשות נוטים להתפתח ללא קשר לבחינה השכלית של הקשר. ד. לשבת קרוב לבחורה על ספסל, לעניות דעתי הוא דבר טוב בקשר שמתקדם בצורה בריאה. אינני יודע מה לא צנוע בזה. [ליצירה]
- [ליצירה] הסבר למשפט ב"ה "הנהגת המשפט" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "זעיר אנפין", "גילוי בפועל" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "נוקביה", וזו היתה הכונה בכותבי "כדי שהנהגת המשפט תתגלה בפועל", ומכיון שכך לא שייך להחליף זאת במשפט שהוצע. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה נטע היקרה, תנשמי עמוק - הפרק הבא יהיה "שיחת הטלפון השניה חלק 2 – הצד שלו\ה". את חושבת שתוכלי להתמודד עם זה? ;-) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף - לא ירדתי לסוף דעתך. התוכל לבאר דבריך? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ידידה היקרה, א. לגבי אביאל - לי הדל, הזדמן מספר פעמים במציאות שבה היו רגשות וכו', לומר דברים מעין אלה למשודכות. ולמעשה המציאות המתוארת בפרק הקודם של: "איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו." - "דבר טוב?" - "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה. - "אז תאמר אותו." - "את בטוחה?" - "כן." - אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה." היא מציאות שאירעה הלכה למעשה לפני מס' חודשים ביני לבין משודכת (לא! אני לא אביאל! אבל לפעמים אני מכניס דברים מסוימים מהעבר שלי לסדרה... ולמעשה, כשאני מהרהר בזה כעת-גם כל התיאורים בפרק הזה (מלבד כל המעשה עם "יקירתי" שהוא פרי דמיוני הקודח - אני לא נוהג לתת דרור ללשוני במילים מעין אלה, ומלבד השאלה בסף הפרק, שיועדה על מנת ליצור רמה מסוימת של מתח), הם דברים שאירעו לי במציאות.(בסיפור על המשודכת לשעבר של אביאל שהוא לא זיהה אותה, שונו פרטים מהותיים, על מנת שלא יהיה מצב שהיא תזוהה.) ב. לגבי אודליה - אודליה היא מסוג האנשים שאינם מפנימים את הכלל "לא כל מה שחושבים צריך לומר" וממילא היא אומרת דברים מרובים שאינם במקום. ואצלי - כשמגיעים למצב שיושבים אחד ליד השני על הספסל, אני בד"כ זה שמעיר על זה מתוך סיפוק. (אגב - מדוע הענין מעורר בך חוסר נוחות? האם כדאי שאחדול ממנהגי?) [ליצירה]
תגובות