את הגל הרוגש הרועש של החיים
מנפצת אל החוף שלי

אחד אחד אני
ממש הורסת לעצמי את
אפשרויות הבכי
כך לנפץ
סוכריות של רגש מר

.נזכרת את מה שפעם
מספרת.
עכשיו מאמינים. תודה אבל לצעקה
לא נשמר מקום
בתאטרון שהוא אני

שוב אני חוף ואני ים והתנועה שביניהם
ולכאורה יושבת. כותבת. בוכה

אבל בפנים אני ילדה ועוף וענן דמעות
מתרגשת מחפשת שוב
שיש לי סיכוי
גל תמימות אחרון מגיע אליך
משב רוח עדין, כמעט אלגנטי
מתפרק בפה
נימוח

כבו את האורות. אולי מחר
אכתוב דבר חדש אכתוב מהתחלה
אורות מסנוורים מגיעים מהנפש
מפריעים לישון, אומרים מחר

עכשיו מאמינים. עכשיו אני
אוספת את הדמעות בכד
זכוכית.