סיפור יש לי עבורכם, הסתדרו יפה במעגל, זה לא יכאיב, רק יפער את עיניכם עד נקודת אור תבזיק בקצה העין, אולי דמעה ממים פנימיים תתחבר למעיין כיסופיי.

כיסופים. עדיין הם מפעמים בי כאילו אני בתחילת דרכי. לעולם יישאר החסר מלא כל כך בליבי, אולם עתה אקדיש לו מקום.

כיסופים למה? אתם שואלים אותי, אענה. בין השורות תקראו את כיסופיי. ובשורות עצמם שמעו את חיי, כפי שנשתמרו בצורת זיכרון או חיוורון על פניי.

פעם, עוד לפני ששפתי הייתה שגורה, עוד לפני שלשוני ידעה למולל בה הברות, היתה בי השתיקה. בכולכם היא היתה. מכירים אתם את הדממה.

תום ילדות היה באותה השתיקה. התהלכה היא עמי בחדרים ובמשחקים- לגו על השטיח וחתולים בחצר הרחבה רחבה עד לאופק.  

שתקתי עם אחיי שתקתי עם אבא ואמא שתקתי בארוחות הערב סביב השולחן הרעוע עם הפורמייקה הירוקה, שתקתי בחגים מול סבא וסבתא שתקתי בגן מול גננות, לא פציתי את פי שהיה אז קטן ועדין.

אני מלאה אתכם, זה מכוון כדי שתשארו תשושים לקראת המכה, כי בא השלב ונתעמקה השתיקה ונהפכה מן הדממה הנעימה לשתיקה של מצוקה. איך אדע לספר לכם זאת, ומפני עצמי אני יראה.

לתשע שנים של היותי בת שותקת בבית פשוט עם אמא לאה אבא נעים ואחים גדולים וקטנים, פגשתי את הרוע, אז הוא היה בעיניי גדול כמו הים ואכזרי כמו אותן אגדות המספרות על זאבים.

אספר, כי הבטחתי. אל תצחקו לי, כי באותם ימים כל השומע צחק.

אחר צהריים. חברה היתה לי ושמה מר בפי שאיני יכולה לבטאו, וכל אזכור מעמיק את עומק הרגשות ומעביר אותי ישר לשם. לדלת הזאת של הבית ההוא. הגעתי בתוכי לאחר הקדמה עייפה, לנקודת הכאב הפנימית, פעם פרשתי אותה כרעב אך היום אני יודעת שמשהו אחר נוגס בי שם. קוראים לו רוע. ובבית ההוא שכן אב. על פניו הוא היה אב אך בביתו היה זאב. לא ידעתי זאת, אולי כי לא האמנתי באגדות.

הדלת נסגרה עליי ועליו, הוא נעל במפתח. תמורת חבילת שוקולד הוא ביקש את גופי, לעצמו.

בטני בשומן הילדות, דמי שעוד לא ידע נשיות.

המחול מסתחרר המוח זוכר. את ידיו את לחייו המזוקנות המצפות לנשיקה של ילדה שבן רגע הפכה לגוף למשחק לתמורה עבור השוקולד המריר. למסחר.

ברחתי ורצתי לאמא רציתי לומר לה שיש זאבים אך שתקתי, במקום זאת קיצרתי, אמא לא נתנה נשיקה רק שמה פלסטר ואמרה: זה יעבור. וזה עבר עמוק עמוק לבטן שמאותו היום נהייתה שנואה כמו כל הגוף.

ומאותו היום שתקתי את צעקתי ואף אוזן לא נטתה לשמוע לקולי, רק בנות גילי שניסיתי להסביר להם צחקו לי ואמרו: חזרי לספרייך ולאגדותייך, אל תכניסי מפלצות לעולמנו המוגן, והמפלצת הזו נשארה בי מאכילה אותי עוד ועוד שוקולד, כך היא קנתה אותי ועצרה את דמעותיי:

את כבר לא ילדה היא אמרה לי. הוא אמר לי. את אשה וגופך הוא כרטיסך לעולם.

נשמתי נחנקה זעקה בתוכו אך הפה הקטן העדין שלפתע למד גסויות נשך את שפתיו ושתק.

שתקתי בבית הספר מול מורות מאיימות מול חובות ארציים מול עדת הבנות, הילדות הקטנות שנותרו בעולם הילדות, שתקתי מול בני משפחתי ובארוחות הערב והצהריים שתקתי את ליבי עד חנק, עד אכילה ועד בחילה.

חייתי דמיונות ושתיקות ציורים ספרי הרפתקאות חייתי שירים וכתיבה חייתי צעקה שקטה זורמת בגלים תת- קרקעיים חייתי אוכל חייתי שנאה. חוסר הבנה.

ביום אחד של נפילה גיליתי בית לשתיקה שלי, עיניים מקשיבות בסבלנות.

לאט לאט גברו טפטופי הברות מעלות חלודה ויצאו מבטני מגרוני מעיניי, המעיין גבר עד שהגיע למבול.

גשם שוטף של צער של רגש של חיים מודחקים פרץ ושטף את כל שתיקתי. רעמים וברקים.

הגעתי לחלל הכיסופים ולמקור הכאבים.

התחלתי לחיות מאז, אל תבכו עליי, תנו לדמעות לשטוף את השתיקה שלכם. תנו לאנשים לחבק אתכם.