רציתי לפרוש כאן סיפור כאוב.
הוא כואב לי מדי.
לא אוכל לעשות זאת לאנשים טובים
יותר מדי כאב
היה יכול לצמוח מזה.
לכולנו.
מצטערת, אני לוקחת מילותיי בחזרה.
הן לא יביאו גאולה לעולם.
ובין אור לחושך
-
לעולם כולו
לקט יצירות
- קולות פנימיים
- לובשת את כל השקרים שבתוכי
- קול דודי דופק...
- ביקוש האחיזה בקיום
- חשבתי שכבר גמרתי עם זה. העבר חוזר על עצמו.
קשור אלי
- [ליצירה] מצא חן בעיני, אבל המשפט האחרון לא הסתדר לי. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים. כל היופי שבזה זה שלא יודעים מה קרה, מה היה. אחרת זה יהרוס את זה.. היא כותבת "למה" היא לא יכולה לספר, זה יהרוס אם היא תכתוב מה זה.. מדהים. מזכיר לי מישו. ו-"אלומה חמנית": תספרי, תוציאי את מילותייך החוצה, את סיפורך. לא צריך לספר לכולם, לא צריך בפורום זה, אולי רק לבנאדם אחד קרוב.. את לא מכאיבה בזה שאת מספרת על הכאבים שלך. חיים טובים! [ליצירה]
- [ליצירה] הכי באסה, זה אף פעם לא אנחנו, איתו... אויצ' [ליצירה]
- [ליצירה] תודה מאמי. השתדלתי להקציע את השיר, הוא עדיין מהדס ברגליו כאפרוח שבקע היום, אבל הוא חמווווווד. [ליצירה]
- [ליצירה] תהיי חזקה, זה העיקר... את כותבת מעומק נפשך. ניכר. [ליצירה]
- [ליצירה] אלומות הגשם... אפילו החמנית כבר ממוטרת. חמוד, טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] אף אני בתור קוראת קצת חדשה (ומכוערת? אה, אופס זה לא חרוז.) רוצה להצטרף למעגל הימבוס הרוטט והנפעל בהתפעמות אין קץ מהתגובות- ולאו דווקא מהשיר על עור התוף שהתפוצץ (או שמא היו אלו אטמי האוזניים המכס, הדוד, או ששכחתי בינתיים?) אז הייתי שמחה להצטרף למשפחה של המשוררים הדגולים והמוכשרים כל כך ולתרום שורותיי, מחלבי ודמי- למען העם והארץ, ולו גם יהיו אלו דלים למדי בטוחתני שלא תפגעו ברגשותיי. (או שכן- ואז לא אפגע, אמצא לי חברה אחרה שיהוו את מעגל ידידיי.) אושר, קץ וכו' עד בלי די. [ליצירה]
- [ליצירה] זה נקרא פסיחה כדי לאפשר כמה פירושים לטקסט תודה לך... [ליצירה]
- [ליצירה] גם אני אלומה לפעמים, בעיקר כשאין לי מילים, ובקצה האלומה נמצאת חמנית... [ליצירה]
- [ליצירה] מי העורך שמאשר אותך? (כאילו, מי נתן לך רשיון.) [ליצירה]
- [ליצירה] תמימות וחדווה. נדיר. [ליצירה]
- [ליצירה] חמודה, את עושה את החורף טוב מאוד! [ליצירה]
תגובות