יושבת על המדרגות ליד התחנה.

מחכה, כבר שנים מחכה- למישהו שיבוא וירים אותי משם.

יושבת ומכווצת את כל עולמי בין ידיי,

למבט עיניים צר אחד, מצפה.

אדם מבוגר נטול שיניים מושיט לי סיגריה,

כאילו ידעתי וחיכיתי לו כל השנים הללו נטלתי אותה בידיי. וידיי רעדו.

"תדליק לי אותה" יש לי את האומץ לבקש, ולא להגעל מפיו המרוקן, ממבטו הסוקר.

את כולי. מחייך. לתמימות שבנסיונות שלי למצוץ את הסיגריה עד עצמי, מבלי להחנק.

סיגריה ראשונה ונדמה שכבר שנים אני עם בני אדם זרים, עם הסיגריה.

נדמה כאילו כולי נמוגה לתוך העשן. הוא מציע לי הצעות מפתות. לבוא אליו.

אני נזכרת באדם הראשון שהציע לי את זה. זה היה עוד לפני שצמחתי והבנתי את היותי אישה.

מה יש למבוגרים הללו שהם נטפלים אליי.

כולי בוערת. לסיגריה, לתשוקה.

וכולי נרתעת. מהגועל, מהבושה.

האוטובוס הגיע ואני נותרתי. מכווצת בתחנה. נגמרת פה, כמו הסיגריה שחורכת לי את האצבעות ואת הלב.