ילד יקר. היום תפסנו יחד טרמפים ממרכז הארץ. השתגעתי מלעמוד לידך, השתגעתי מגופך המנוקב, מהצלקות שלך, מהסיפורים, מהר הגעש הפעיל שלך שהתבטא בעיקר בתנועות לעבר מכוניות שלא עצרו לנו.
ילד. הלכנו היום לקראת מותך, ניסינו לתפוס טרמפים. אני הביתה. בורגנית.
(אתה קראת לי חנונית) ואתה נסעת אל מותך.
לא יכולתי להחזיק אותך (אני שומרת נגיעה) רק לספר לך סיפורים
(חולה על ספרות.)
ולשמוע את כל היסטוריית השיגעון של העולם הזה, את כל חייך.
לא חייכת. לא חשבת על אף אחד (גם לא עליי)
ילד. אני יודעת בפירוט איפה אפשר למצוא את החומרים, את החברים, את הזולה, אבל איפה אפשר למצוא אותך?
לא בתוך עיניך שצופות רק על הכביש שיוביל אותך ל... לאן?
אני בוכה עליך, השתגעתי לאהוב אדם מסכן, אולי למצוא בו מראה.
נסענו ונפרדנו. יבש. אתה ודאי הגעת, גם אני. אך אתה לא יודע שיש עוד מי שחושב עליך.