בוקר,

טיפה מנצנצת על קן חלוני הדלוח מטל הלילה הקריר.

תפסה היא את אישון עיני ולא הרפתה ממני לרגע,

לא נתנה לי ללכת.

והזכוכית כה בוהקת, משקפת לי עצמי,

ומראה לי חיי באפרוריות שכזו.

רואה פרצוף בוכה,עם טיפות מטל הערב,

הממלאות מעיין נעורים מזוכך.

המלאך ממשיך מייבב, ועימו כל חיי,

כינורות מנגנים הסימפוניה בלחש.

יצירה ראשונה במחברת שיריי,

הרי היא לכם נעימה חרישית,

נעימה אלוקית של ממש, מלמעלה,

בריאת בראשית על דפי השורות.

שעת דמדומים,

מילה מרחפת על אדן חלוני החמים משיר ערש ערב.

אחזה בראשי, לא עזבה מחשבתי לשבריר השנייה,

לא שקטה היא לרגע.

פצחה בשירת ציפורים אביבית,

ניגנה שירתי הכתובה במחברת.

אותה יצירה ראשונה מהוללת,

אותה יצירה ממחברת שיריי ראשונה של חיי.