"לאאאא!!!", היא צעקה, "אל תעשה את זה", היא בכתה, "בבקשה..."

הוא עמד על אדן החלון, בקומה העשירית במלון "רויאלטי", הוא הביט עליה

בפנים חתומות.

למטה כבר החל להתאסף קהל סקרנים, כוחות משטרה וכיבוי הגיעו גם הם.

"נתתי לך הכל, את כולי, ומה בסך הכל ביקשתי?, קצת יחס, שתאהבי אותי בחזרה ועכשיו תראי לאן הבאת אותי, חיי לא שווים בלעדייך."

"אני מצטערת", היא בכתה, "לא התכוונתי, בבקשה, תרד משם, תן לי הזדמנות שנייה. אני אוהבת אותך, בבקשה, צחי".

"זה מאוחר מדי, אלינור, מאוחר מדי", הוא אמר , הביט בה במבט מאוכזב ואז הסתובב וקפץ.

"לאאאאא", היא צעקה, נפלה על ברכיה ופרצה בבכי.

שוטרים פרצו לחדר, "מאוחר מדי", מלמלה בבכי, "מאוחר מדי".

היא התעוררה בבהלה, הביטה לשמאלה, המיטה ריקה, "אוי, לא, בבקשה לא", היא אמרה לעצמה וזינקה מהמיטה כשרק בגדים תחתונים לגופה.

לפתע הבחינה שהאור במקלחת דולק, היא פתחה את הדלת.הוא עמד שם בגבו אליה מצחצח שיניים, היא חיבקה אותו.

"אוי, צחי, אתה חי" , הוא הסתובב אליה, הדף אותה בעדינות ממנו

"צחי?, מי זה צחי?, למה שהוא לא יהיה בחיים?"

"אתה לא צחי", אמרה תוך שהיא לוקחת צעד אחורה

"לא, אני אמיר, בעלך בחמש שנים האחרונות. מי זה צחי?"

"צחי הוא..." היא ניסתה להיזכר מי הוא צחי אבל ללא הצלחה.

היא זכרה את השם, את המראה שלו, את מה שאירע אבל לא הצליחה להיזכר מהיכן הם מכירים. היא נראתה אבודה, הוא חיבק אותה. "ששש", אמר בטון מרגיע, "יהיה בסדר זה רק חלום, בואי חזרה למיטה." הוא הוביל אותה לכיוון המיטה, היא לא התנגדה.

מנסה להבין מה קורה פה, היא נשכבה במיטה הוא כיסה אותה בשמיכה, נשק למצחה

"אני אביא לך מים", לאחר שתי דקות הוא חזר עם כוס מים וכדור כחול בידו השנייה

"קחי, תשתי, זה ירגיע אותך", היא התיישבה, הכניסה את הכדור לפיה ושתתה את המים

"תנוחי קצת, יהיה בסדר", הוא חייך ולקח את הכוס מידה, היא הרגישה את עיניה נעצמות.

שתי צפירות ארוכות הקפיצו אותה ממקומה, היא הרימה ראשה, היא ישבה מאחורי ההגה במכוניתה, ראשונה ברמזור, מאחוריה טור ענק של מכוניות.

הרמזור התחלף לירוק, צפירה נוספת, היא החלה לנסוע. לא ממש יודעת לאן אבל משהו כיוון אותה כי בצומת הבאה היא פנתה ימינה ומיד אחר כך שמאלה, היא ידעה לאן היא צריכה להגיע.

צלצול בנייד, על הצג הופיע מספר שנראה לה מוכר ועם זאת השם שהופיע על הצג, יניב, לא אמר לה הרבה, היא לחצה על הדיבורית, "הלו", אמרה

"היי, מותק," נשמע קול מתלהב, "מה נשמע?"

"בסדר, ואתה?" , שאלה די בהיסוס

"בסדר, איפה את?"

"בדרך", ענתה לא בטוחה עדיין מי מדבר אתה

"מתי את מגיעה?", המשיך, "הבנות כבר משתגעות מגעגועים, לא ראו את אימא כבר שבוע"

"כבר", ענתה, "גם אני מתגעגעת", לאט, לאט  זה התחיל לחזור אליה, בעלה יניב, הבנות מורן ואדווה ואפילו הרחוב נראה מוכר, היא כבר ידעה שהבית פה מעבר לפינה.

היא הגיעה לבית, בית קרקע פינתי, כמו שתמיד חלמה.

היא החנתה את האוטו בחנייה הפרטית, בדרך אספה את עיתון הבוקר מהשביל המוביל לבית, הרימה את הבובות שהיו זרוקות על הדשא.

הדלת הייתה פתוחה וזה נראה לה מוזר, היא נכנסה והודיעה בקול חגיגי, "אימא בבית"

אך לא הייתה כל תגובה, שקט מוחלט בבית, "יניב, אדווה, מורן, יש מישהו בבית?"

היא קראה בקול אך אין מענה, "זה לא מצחיק, שמישהו יענה לי"

היא נכנסה לסלון מצד ימין הבחינה בכלבם, שוכב ללא תנועה, היא התקרבה אליו וצרחה .

הוא שכב שם וליד ראשו שלולית דם, הראש שלו מרוסק לגמרי, נראה כמי שחטף מכות נמרצות על ידי חפץ כבד.

היא הסתובבה משם במהרה במטרה לחפש אחרי בעלה ובנותיה, היא נתקלה במשהו ונפלה לרצפה, הסבה ראשה לראות במה נתקלה וראתה את גופתו של בעלה, שוכב על גבו, ראשו מוטה שמאלה ועיניו פקוחות לרווחה. שני חורים מאקדח בראשו וגרונו חתוך בחתך ענק ממנו ניגר דם רב וצורתו כמעיין חיוך ענק ומעוות.

היא הצליחה למשוך עצמה ולקום, דואגת לבנות , "מורן, אדווה", צעקה בקול

לפתע הבחינה בהן, כמה מטרים מעבר לגופתו של בעלה, הן ישבו שם, מחובקות

גבן נשען על הקיר וחתך ארוך מעטר את הגרון של כל אחת מהן, ודם מכסה את הבגדים שלהן, מעל ראשן על הקיר נכתב בדמן "כך ייעשה למשפחתה של כלבה בוגדנית"

רגליה לא עמדו בזה יותר והיא נפלה תשושה לרצפה, על ברכיה "למה?, אלוהים, למה?", צעקה בבכי, "לאאא", היא הכתה עם ידיה על הרצפה בחוזקה, "לאאא"

היא הרגישה מכה חזקה בראשה וחושך.

היא חשה דקירה קלה בזרוע, עיניה נפקחו לאט, היא לא ידעה היכן היא נמצאת

מולה ראתה דמות מטושטשת במה שנראה לה כמדי אחות, "זה נגמר", אמרה הדמות והגישה לה כוס מים, "תשתי , אני אנתק אותך בינתיים מהמכונה, ועוד מספר דקות תרגישי טוב יותר." היא חייכה.

עכשיו היא שמה לב לחוטים שמחוברים אליה, בזרוע , באזור החזה ובצדי הראש

זה התחיל לחזור אליה, המודעה שראתה בעיתון "למחקר פסיכולוגי, חדש ומאתגר דרושים: מתנדבים בגילאי 22-35, בריאים בגופם ובנפשם, חזקים מנטלית.

מחקר בנושא אובדן ושכול, שכר גבוה למתאימים."

היא נזכרה בראיון עם פרופסור ויסניאן, שהסביר לה על המחקר המהפכני, שבא לבחון את פעילות המוח בזמן אמת בעת מקרים  של אובדן ושכול, על הסימולטור שתחובר אליו שיידמה מצבים אלה וימדוד את תגובות המוח והגוף בזמן האירוע.

לאט, לאט פעימות ליבה חזרו לקצב רגיל.

כמה שהכינו אותה לזה היא לא הייתה מוכנה, כמה ששילמו לה על זה, זה לא היה שווה את זה.

היא רק שמחה שזה נגמר ושזה לא אמיתי.