ובעודני פוסע על דרך עפר,
בודד כשועל ערמומי מבוהל,
פגשתי בך, אהובת המרומים,
בבואך, לא פחדתי, ובלכתך שוב נחשפתי.
מחשבות עייפות במוחי הרצוץ,
האם היא אוהבת, האם הלב כבר אבוד?
האבק את עיניי מסמא, מסנוור,
כמילות אהבתה האילמות בחשיכה.
פרץ דל של קרירות בליבי,
כבר נדרתי את נדר שתיקת הנווד.
אך אליה אמשיך לדבר בלי מילים,
רק בנוע ליבי היא תבחין ויוקל לי.
ובעת שאבכה, תחמול עד אין קץ,
ותמטיר מכנפיהּ לאות זיכרון.
שחברנו יחדיו, במסע הבדידות,
הנווד הבודד, וקרן האור.
צעדנו אינסוף, על כל הלך ושביל,
אותי היא ליוותה, גם כשרעם הרעים.
חסתה עלי מאהבתה הנצחית,
ונתנה לי את אורה, שאראה כשיחשיך.
 
אך בכל זאת מרגיש מרוקן ועזוב,
את פניה ללטף לא אוכל לעולם.
לנשק את שפתיה, לחבוק את גופה,
להוות לה כתף בעת צרתה.
ויותר מהכל, את עינייה לראות,
הנצנוץ מן הבכי הקרב ויבוא.
לא אוכל לחייהּ למחות מדמעות,
וללחוש לאוזניה מילותיי הנוגות.
כי רחוקה היא כשמש העולה במזרח,
וכמו חמה מעונגת השוכנת לחוף.
משלח ידיי מנסה להגיע,
אך לא, מסרבת, כי איני ברקיע.
ובכל זאת נשארתי, הנווד האבוד,
המחפש אהבה אצל כוכבי המרום.
כי בני האדם, הם אינם מכירים,
ברגש הפלא, הנשגב מכולם.
הם אינם מבחינים בי, לא רואים את נפשי,
השבורה ככלי חרס, לרגליי היוצר.
מתעלמים מנאקותיה, מצרחות היגון,
ומלעגים לעינייה המיופחות מדמעות.
וכך אשאר, עד קץ הימים,
או עד בוא אהובתי לחוף מבטחיי.
לחוף בוא השמש קרובה מתמיד,
והירח נושק לרגליים כל ערב.
מקום בו המים משקפים רגשות,
משכן הנווד, שחיפש אהבתו.