מביט אני למרחק עטוי כוכבים מלוא העין
ורואה בעבים את חשרת שערך מתרחקת ממני על כנפי רוח.
משברי הים מתנפצים על חול, רך לעין,
והמים הכהים ההומים מכים אותי רוח.
כהרף עין רוח אדירים, גלים נישאים, מהתהום,
ומשברים את ליבי,
יען כי זוג עיניים סוערות הן הניבטות אליי מעין הסערה.
החול אותי מטביע, הרוח מתגברת ואותך איתה לקחה..
היצטלבו דרכינו ביום מן הימים?
האוכל רק ללטוף שערך, את הרוכבת עבי שחק
ואני בבור תחתית חול ובוץ נשימתי?
או שאותי ירקיב השאול ושדי שחת עלי יתנו עולם
ואותך מלאכים, כוכב ישימו לפקוח עין על עולם?
תגובות