בדרך כלל זה לא היה קשה. הוא תמיד הצליח להתחמק בתואנה של חולה זקוק לעזרה או עייפות. הוא הוסיף שעות עבודה עד שלא נותר לו זמן למאום, יוצא מהבית לפני שילדיו קמו וחוזר אחרי לכתם לישון. רק אשתו לא אפשרה לו את השקט שייחל לו. היא היתה מחכה ערה לשעות הקטנות של הלילה, לא מניחה לו את הרגיעה של חוסר המודעות לתוצאות מעשיו. בכל פעם מחדש היתה לוחצת, מנסה לפרוץ את מחסומיו, לא מקבלת אף תירוץ. הוא עייף מכל זה, מההתחמקות האין סופית, מהוויכוחים והמריבות, מהפגיעה וההיפגעות, מהצורך לעמוד מולה כל יום. היא היתה מפליאה לעורר בו עוד ועוד רגשות שלא חשב שירגיש עוד, שלא רצה להרגיש עוד. היא היתה מזכירה את שמחת עברם המשותף ואת צער ההווה. היתה מכריחה אותו לחשוב על הנזק שגרם לילדיו, לסביבתו ולו עצמו באדישותו והזנחתו. פעם אחר פעם היתה מותחת את הקשר שלהם, אותו חיבור פנימי המיוסד על שנים של חיים משותפים, מטלטלת אותו ומשדרת לו את כאבה. הוא לא רצה באותו כאב, ובאותה אחריות. הוא רצה רק שקט. לסגור עצמו אל כל העולם ולהסתגר בשממונו ובריקנותו הפנימית המתעצמת. בינו לבין עצמו היה מאשים אותה בסבלו המתמיד. נוח היה לחשוב שמקור כל אותה צחיחות נפשית, יבשה מכל לחלוחית של שמחה ותאוות חיים, הוא בטרדתה הבלתי פוסקת. אם רק יוכל לעמוד בדבריה, להתעלם מהם, להשתיק אותם – אז הכל יהיה בסדר. כל פעם היה נושך את שפתיו ומתאפק. עושה עצמו כלא שומע ומנסה להשתיק את הסערה הקודרת שהתעוררה בו. כמעט תמיד הצליח - עד אותה פעם.

גם באותה פעם היום התחיל כמו תמיד, בלי שום סימן שמשהו יהיה יוצא דופן. הוא התעורר מוקדם, בורח מהריקנות המכלה שבחלומותיו, ומיהר לצאת מהמיטה, מבצע כלאחר יד את התארגנות הבוקר השגרתית – שירותים, צחצוח שיניים, התלבשות. לפני שיצא מהחדר קלט באקראי את מבטה של אשתו – היא התעוררה כשלא שם לב ועקבה אחריו במבטה בלי לזוז ממקומה. מבטה פצע אותו, חדר בהפתעה למקום שלא רצה לפגוש. בלי לומר מילה הוא הסתובב ויצא, עובר על פני חדרי הילדים בחיפזון בדרכו לצאת את הבית. הוא הלך ברחוב בצעדים מהירים, לא מבחין באנשים העוברים על פניו.

כשנכנס לבית החולים הרימה אחת האחיות את ראשה לראות מי הנכנס, אבל הורידה אותו חזרה מיד כשראתה אותו. פעם היה מתעכב לידה, מחליף כמה מילים, מתעניין מה קורה ומה חדש, אבל היום היא פחדה לדבר איתו. משהו בסביבתו השרה אווירת נכאים, מנע גישה. הוא סקר את החדר הארוך כדי למצוא את המקומות שבהם נוכחותו נחוצה וניגש לחולה הראשון, לא שוכח לוודא שהגביע בכיסו. הוא עבד במכניות מיומנת, לא מחליף אף מילה או מבט מיותרים עם אף אחד. במהרה נסחף בקדחת העבודה, עובר מחולה לחולה, בודק ומטפל. העבודה העסיקה אותו ומלאה את מחשבותיו. מדי פעם היה טועם משהו, שותה קצת ומרוקן את הגביע בפינה נסתרת לשקיק ששמר לשם כך.

בחוץ התחיל להחשיך וצוות בית החולים התחיל לעזוב, למעט אותן אחיות שנשארו ללילה. הרופא המשיך לעבוד מבלי לשים לב לסובב אותו, אבל בסופו של דבר נאלץ לארוז את חפציו ולצאת.

בחוץ היה חושך, והרופא תהה אם אשתו כבר הלכה לשון. הוא פתח את הדלת בשקט וחמק פנימה, אבל כשנכנס לחדרו גילה אותה מחכה לו. הוא הביט בה בשתיקה, יודע שהנה זה בא עוד הפעם.