"דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדים אותו כל התורה כולה" (נידה ל ע"ב)

הוא מביט ורואה. הוא מבין ויודע. העולם כולו, על כל מחלותיו וצרותיו פרוש לפניו בזעקה לגאולה, מתייסר בסבלו וכאבו. אנשיו הבודדים ואובדי הדרך משוועים ולו לרגע אחד של מפגש אמיתי עם העולם, עם הזולת, עם עצמם. הוולד מביט כיצד מוכחדים שירת העשבים וניגון הרועים, ואפילו דברי המלאכים מוחרשים בעשן וברעש העוטפים את העולם.

הוא רואה מראש הימים את אדם הראשון, שהיה מסוף העולם ועד סופו אחד ושלם אלא שסרח ומועט והיה לגויים רבים. אותם גויים, כל ימיהם נלחמים אלו באלו, וגם כשהם מתאחדים הרי זה רק כדי להחריב עולם ומלואו. האומות קמות ונופלות, נבללות ומתבלבלות – טועות בחיפוש אחר מטרתן האמיתית. האנשים גם הם מחפשים ומנסים, אלא שמעולם לא היה מי שהצליח לגלות את האור האמיתי. גם אם לא שכחו זה מכבר את המטרה, תמיד הם נופלים בדרכם, כושלים בדרך לעוד צעד אחד קדימה.

הוא יודע כל התורה כולה, ויודע שבה נברא העולם. שם, במעי אמו, הוא לומד את סוד הבריאה. הוא צופה מסוף העולם ועד סופו ורואה את כל הטוב שבו. צופה בתיקון הגדול שיוכל לבוא ומצפה מתי יבוא זמנו ויוכל לתקן עולם. הוא אוחז בסוד, יודע את התשובה לשאלה הגדולה. בבוא היום, יוביל את העולם אל עצמו, אל המעיין האבוד של התורה והאלוקות. הוא יזכיר לאנשים את החיים הטובים שידעו פעם, ושכחו. הוא מחכה שם, מצפה להזדמנות שתינתן לו ויודע שהוא לא יהיה כמו כל אלו שקדמו לו. הוא יהיה מושלם. הוא יתקדם בכל כוחותיו לעבר המטרה בלי לתת למאום להשכיחה ממנו, או אפילו להסיטו בכהוא זה. הוא יצליח לעשות את זה.

"ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים -

וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ."

הוא רובץ שם, ישר על הפתח. מחכה לתפוס אותו בשניה שיגיע, להשכיח ממנו כל התורה כולה, לקבל אותו לעולם הזה המשְלה. ובאותו רגע שבו התינוק מגיע שלו ובטוח הוא מקבל את פניו ומציף את כל חושיו. הוא לוחש באוזניו את חולשתו, את הזדקקותו המוחלטת לאדם ולסביבה. הוא מספר לו על צרכים ותאוות, על אוכל ושינה, על קור וכאב. הוא מביט בו מנסה לזעוק את הסוד בלא שיוכל איש להבינו, ופורץ בצחוק מר. התינוק מבין שכעת אין ביכולתו להשפיע במאום ופורץ בבכי, נאבק בכל כוחו לשמור את התורה שלמד. אלא שהיא הולכת וחומקת ממנו, נעלמת מאחורי עולם החומר שהולך ומשתלט ואומר לו שהוא הכל, ומבלעדיו אין. התינוק רעב ועייף והוא נכנע ושוכח. הוא לומד להביט דרך עיני העולם הזה, להכיר במגבלות הגוף. הוא לומד להשוות את עצמו לאחרים, לקבל שלא הכל אפשר לדעת ולהשיג.

הוא שוכח איך לראות מעבר לאשליה של העולם. הוא שוכח מי הוא ולמה הוא הגיע לכאן. הוא שוכח את הסוד ואיך להגשים אותו.

הוא שוכח.

אולם זכרון אותם ימים שבהם היה בבטן נשאר. עמוק בפנים הוא יודע שפעם כבר ידע את הסוד. שהוא יכול לשנות את העולם, להגיע למקומות שאליהם אף אחד עדין לא הגיע. הוא לא צריך להסתפק בבינוניות. אם הוא רק ינסה מספיק הוא יצליח. הוא יוכל להתגבר על כל הקשיים ולהביא את עצמו ואת העולם למקום המלא והאמיתי.

*****************************************

הוא יודע שהוא שכח, אבל גם שפעם הוא ידע, והוא יוכל לחזור ולדעת. לכן הוא ממשיך לחפש את הידע, את הכוח, את הסוד. יש אנשים שממשיכים לחפש חיים שלמים. בודדים מגיעים, הרוב נופלים בדרך.

הרבה אנשים מתייאשים מלהגיע עד הסוף, עד הכי הרבה שאפשר. הכשלונות שוחקים אותם, והם מסכימים לשחק לפי הכללים של העולם. הם מוכנים לוותר, להתפשר, להיות "מספיק טובים" או "יותר טובים מאחרים". יותר קל למצוא מקום ולהחליט ש"כזה אני, וזהו". זה חוסך את הצורך התמידי להשתנות ולהתקדם. לפעמים אפילו מצליחים להשתיק את זעקת הנשמה שאומרת שזה לא מספיק ושצריך יותר.

אצל כל אחד מאיתנו קיימים הנשמה, הזכרון, הקריאה לאין סוף. כמה אנחנו חיים אותם?