ישבתי על הגדר, הסיגריה שאני עומד לעשן תקועה בהרחבה של האוזן השמאלית, וראיתי את אמדיאוס מתקרב. את אמדיאוס אפשר לראות ממרחק של הרבה מטרים גדולים, בעיקר בזכות הפיאה הענתיקה והמגוחכת שהוא תמיד שם על הראש. כשהתיאטרון הקאמרי העלה מופע היסטורי הוא היה בשירותים הציבוריים של דיזינגוף סנטר, מזריק היישר לוריד כמו איזו אנה פראנק טובה. בפעם השנייה שבה התרחשה ההצגה הוא הצליח לפלח את הפיאה מחדר התלבושות. נתנו לו להיכנס הוא הצליח לשכנע בתחפושת נער השוליים המסומם שלו.

זה היה יום שלישי רותח, והיה לי פאקינג נדמה שאני בכבשן. או במשרפות, וקצין אס.אס יורק על הגוף העירום שלי ועמוד לירות בי באקדח הסופר שלו. ישר כשאמדיאוס הבחין בי, הוא התיישב על ידי, הרגליים הקטנות שלו בקושי מצליחות לטפס על גדר כמעט מיניאטורית.  הוא אפילו לא הצליח לזהות אותי, למרות שמסרתי לו את השם כבר כמה פעמים. כדי לכפר על שכחה, הוא קרא למכור שקנה ממנו 'נער'.

"נערי יפה התואר ואציל הנפש, הכיצד אוכל לתאר בפניך את התחושות העמוקות והעיקצוצים בעורי שלכולם מטרה אחת והיא לסייע לך באובדנך המייאש?" אותו בנאדם, המשפט כל פעם אחר, בוריאציות שונות.

"ירוק צהבהב עם פסי נחושת ומרקם של גפן," שיתפתי פעולה. היה רצון, וניסיתי לרמות את עצמי ולומר שלא קיים.

אמדיאוס חייך עם שיניים לבנות אחושלוקי, והוציא מהכיס מגבת. העפתי בו מבט לא מבין, והוא, בטון יהיר ומתיימר קבע: "אתה עוד תצטרך את זה".

הוא הכניס בשנית את ידו לכיסיו והפעם יצא הפרי העסיסי, הבשר הגולמי, החיה המתה ומכוסת הדם מן הצרורות. חייכתי לעברו כי ידעתי שהוא אוהב חיוכים כמו כולם. הרחוב הנטוש משך אותי אליו בחוטים בלתי נראים. ברחוב הנטוש עוברים מידי פעם ילדים, רק כשיש להם בית ספר. אין בית ספר.

הסתובבתי לאחור וראיתי שאמדיאוס שורק ומסתכל עליי. הסתובבתי, ומבלי גינונים מיותרים הכנסתי, חיפשתי והזרקתי. אמדיאוס סיים את מחול השריקות ורץ אליי. הוא ניגב לי את הפנים המזיעות בטירוף שלי במגבת הירקרקה- צהבהבה.

אחרי זה לא זכרתי כלום.

חזרתי למינימום שפיות ומקסימום כאב כמה שעות מהירות אחר כך. הקאתי את המזון המאדי מדהים והורדתי את החולצה המסריחה. גם ככה היה עדיין מוצ'ו מוצ'ו חם.

עדינה, בעלת השם המצחין שהעניקו הוריה, שכבה על גב של קרטוני חלב משובשים שהמפעל החליט לתרום ונעצה בי את עיניה המגעילות. היא נראית כמו שד, ולא שד חיובי שיש לו יכולות מרשימות או על כל פנים שאיפת על אודות השתלטות ובזיזה מוחלטת. היא הייתה בנאדם משעמם, שהמראה החיצוני לא מחפה עליו.

לפעמים היא בהתה בשמיים ובתקרות בניסיון להבין את הנקודות והמרחב, ואיך הסיבוב של היקום פועל. היא גם סיפרה לי שאין לה חלומות בכלל. למרות העיניים, האמנתי.

"אמדיאוס חיפש אותך. אמרתי לו שאתה לא כאן."

"ולמה את מודיעה לי?"

היא משכה בכתפיה בתנועה גמלונית שבטח קראה עליה בספרים שהספיקה לקרוא לפני שויתרה על הסדר בחיים. היא גילתה לי כשהייתה פיקחת לחלוטין, שבאה לפה ועזבה הכל מאחוריה כי רצתה לדעת משמעות תחתית על- אמת, רצתה להיות טוטאלית פעם אחת לשם שינוי, וכי הכל שהיה לה היה כלום. הקיצר, חרא מטרות, והקשבתי לה מתוך רחמים. להתמודד עם כיעור זה לא קל. במיוחד עם כזה ששוטף מבפנים.

"אתה רוצה לדבר?" שאלה חסרת בסיס, היגיון פשוט וחוכמה מתבקשת.

"לא"

פתאום עלה בדמיוני תמונת מצב בה היא מוציאה את החזייה שלה דרך החולצה ומבקשת ממני לזיין אותה. לדפוק אותה.

"את דפוקה בשכל," אמרתי והלכתי משם.

בחנות שמוכרת טלויזיות הצלחתי לצפות במשחק נגד מנצ'סטר. בעטתי בזכוכית, שלמרבה הפלא לא נשברה, כשונדליסטים הבעירו את הדגל. אחד האנשים שעמדו לידי וצפו במשחק מלמל שהם העתיד. אישה הסכימה איתו. קיוויתי שלא הסכימה איתו בגללי.

פסעתי באיזי במגפיים הגבוהות, ישר, וכמעט הגעתי לים. שוטר קבצן עצר אותי וביקש שקל בהתחנחנות. רציתי לרסק את פרצופו המקומט, וויתרתי, אז פשוט פניתי ימינה כדי להתרחק מקולו המגרה.

ציפיתי שבכל רגע אמדיאוס יגיח מאחד הרחובות הלא ראשיים שותת דם, זועק לעזרה. עוברי האורח הפכו לבעלי תפקיד וליטפו את שערו. כלומר, הפיאה שמכסה אותו.

האוויר האפרפר נמחק, עכשיו מוצרט, מלבד מתת המוסיקה, הושיט לעברי בחפץ לב חומר ירוק ושוקק. שוב פעם שריקות, סיבוב, מבט.

לא זכרתי כלום.

משה גנב ממני שלושה שקלים שבוע שעבר. זו הייתה המחשבה הראשונה שעטפה את המוח הג'לי הוורוד שלי כשהתרוממתי מהעשב הגס. החולצה שלי מאחורה הייתה מרוחה באדמה חומה ומלוכלכת. לא היה לי את הכוח, ואף לא את הרצון לנער את הגב. סקרתי בטשטוש את המקום בו אני נמצא. זה היה בקצה של העיר, בקושי אנשים עוברים- וכשעוברים- הם עוברים מהר. את המבטים שלהם לא ראיתי. כשחלמתי שהמבטים ריקים והפנים חלקות מכל אף, אוזן, גבה או שפתיים, התפוצצתי בצחוק ושבתי לעשבים השוטים ולאדמה החמה.

תיכננתי להישאר כאן כמה אחלה של דקות אבל הגשם המציק היה חייב להרוס תוכניות. מהר וחיש- קל כמו איילה צולעת שהצייד ירה בה ממש הרגע, דילגתי וקיפצצתי בעליזות מרומה לחפש מחסה. אפילו לחפש לא עלה בידי.

היה בטוח מישהו שאמר שכעיקרון האדם מטבעו בודד. ואחת השאלות שלפעמים, ככה, בין לבין, מעניינות אותי היא אם כל אדם היה חי בנפרד, לבד, האם היה מאושר יותר או מוצלח או מצליח יותר. התשובה המיידית של רוב האנשים היא 'ברור שלא', ואז מתחילה הרצאה שלמה על התרומה של החברה והמסגרת וההישגים שאנחנו מגיעים אליהם בזכות הפנקייקים המחורבנים הללו. ויש כאלו שאפילו ישכחו את ה"נו נו נו, אמות מידה" ועוד סבטוחה שלמה נוספת. אבל לא לזה אני מתכוון.

אני מתכוון קצת לזה שאם אנשים היו חיים בנפרד, האם הם עדיין היו זקוקים לאחרים בשביל לשרוד? ולנוכחות כדי להצליח ולעשות? עכשיו, הבעייה היחידה שנראלי יכולה להתקיים בניסוי היא הרבייה. חבל שאנחנו לא כמו חיידקים. היינו צריכים בפשטות כזו, ואין זה משנה זכר או נקבה, לשכפל את עצמנו ואז להיעלם. לא למות כי אז הניסוי ייהרס ותיווצר תלות וקושי שלא היה צריך להיות בהתאם לתנאים המוקדמים. אסור קשר עם יצורי אנוש, במיוחד לא עם כאלו שלכאורה יצרו אותך והגו את מהותך לתוך כפית ומשם היישר לפה שלהם כמו סירופ נגד שיעול.

תפסתי מחסה מתחת לתחנת מכוניותאוטובוסים של חיילים. שום אוכל בתחת חבוש מדים לא היה בסביבה, אז הרשיתי לעצמי להישכב לאורך כל הכיסאות מברזל ולהסתכל על הרצפה בטמטום. חיכיתי שמישהו יגיע לאסוף אותי. אולי משפחה, אולי חברים. אולי אמדיאוס, אולי עדינה. פערתי ת'פה כדי לגמוע מספיק אוויר בשביל לנשום. ככל שנכנס יותר אוויר, כך נכנס יותר חמצן. לא צריך שכל בשביל להבין את זה.

אני מודע לכך שזה טיפה'לה ילדותי, אבל לפעמים עושה לי טוב לחשוב על דברים שאני שונא. אני שונא כמעט הכל, אז זה לא קשה בכלל. אני הכי נהנה לחשוב על דברים שמציקים לי ברגע זה. דברים שמתחשק לי להשמיד אותם, למעוך כמו זבוב או נמלה מעוררי רחמים. לשמוע את הפצפוץ כשהם נמחקים מן הזיכרון ומן העולם. אחרת, הם לא היו באמת נמחקים.

המחשבות הנעימות התפוגגו והשתנו ברגע ששמעתי רעשים של מכונית שמתקרבת- ועוצרת. אני מתנער, מתגנדר קצת וקם ועומד ליד החלון.

החלון היה מפוצץ בטיפות מים, והוא גם ככה כהה, כך שהצלחתי לראות כלום. יד מבפנים פתחה לי את הדלת, ולנהג היה מרוח חיוך כאילו שלפחות אנס עכשיו שלושה ילדים רכים בני תשע. למרות החיוך והאזהרות שצעקו לי מול הפנים, נכנסתי בקלילות וסגרתי מאחוריי את הדלת בטריקה. ההילוכים נכנסו לתאוצה.

"בת כמה?" הוא שואל, כמעט רציני. אני לא עונה. הוא מצחקק ברשעות.

"אוקיי, אם כך, אז מה הגיל?" לא מרפה בשאלות סוחטות. תיכף יראה לי תמונה של הבת הקטנה והחמודה עם הקוקיות שלו או שיצהיר שאין לו ילדים ועוד בגיל 51.

"אני קאופמן, ואני שוטר על אזרחי." אף על פי שזה נשמע כמו תשובה, לא זכור לי ששאלתי אותו שאלה. ובייחוד כזו. מרגע זה ולמען האמת עוד לפני שראיתי את פרצופו ורק נכנסתי, שנאתי אותו.

"תגיד לי," אני אומר לו "אני צריך לטוטו. מכיר?"

הוא אומנם בא לומר משהו, ובוודאי שאלה מתחכמת, אך הוא כנראה לא מספיק זריז כמו איילה שכמותי.

אחרי שנייה של הלם קרב אקטיבי הוא הנהן. כל הדרך שתק.

כשהוריד אותי איפה שרציתי במדוייק, הוא פתח את הפה הגדול ועוד שנייה היה עוצר אותי, קושר אותי לעאלק ניידת ומספר שאני רע. תתפוס גם כשאתה לא מעוניין במשהו הזה שכולם חוטפים. "תודה," אמרתי בגרון קפוא, וטרקתי את הדלת. כלוב האשפתות מעולם לא נראה כאופציה טוב ומושגת כמו עכשיו.