מאז שאני זוכרת את עצמי, אני כותבת. זאת הדרך שלי להביע את עצמי ואת רגשותי בצורה הכנה והטובה ביותר. חלק מהיצירות שלי אני אבחר לפרסם פה ו..אני מקווה שתהנו. =]
[ליצירה]
סדר השורות בשיר הולך כך -
מחשבה מקובלת ומוכרת
מחשבה מקובלת בעלת אופי קצת יותר נסתר עם זאת מוכרת לרוב
תחושה ציורית אבל חבוטה ממש כאילו היית מוכרחת מתוקף החברה שבה את חונכת להשתמש דווקא בדימויים הללו בכדי לתאר את הרגשתך. זה סימן להסתכלות עצמית רדודה מהסוג הגרוע ביותר שהאדם שעשה מעט מאמץ וגילה משהו בטוח בעצמו שהדבר שמצא גדול ונורא וראוי לגילוי.
לפותה בחיבוק חם.
זה מזכיר לי מאוד את אמצעי השיכנוע שמשתמשים בפרוסומות בו נותנים לאדם תמונה מסוימת מחיי היומיום שלו והוא אמור לומר כן גם לי היה ככה כן גם אני כזה וכך להזדהות עם המסר שבפרסומת אפילו שהמסר יכול להיות אלפי שנות אור הרחק מהמצב האמיתי ממש כמו שבשיר שלך.
ממשיכה למין לוגו שכזה - שוב משפט דטרמניסטי שמעיד על הסתכלות ירודה - צאי מנקודת הנחה שהמילים הם סוג של אופן של ביטוי ווקאלי לתודעה כל אותם תחושות שצפות על המים ממש בדומה לצופית שעל מימי הירקון הם אותם תחושות שעליהן נאמר "השם יודע מחשבות אדם והמה הבל" -
והאמת שחם לי מדי בכדי להמשיך
[ליצירה]
השאיר אותי מאד בהרגשה של "נו, ואז מה?" זה קטע שאפשר להפוך את הרעיון שלו לסיפור של ממש; כמו שהוא כרגע - זה כתוב טוב, כן, אבל זה מאד... פשוט. חסר לי עומק.
[ליצירה]
אני דווקא אוהבת את העובדה שהוא קצר. לפעמים זה טוב שהסיפור לא ממצה את עצמו עד הסוף, כי זה משאיר מקום לדמיין את ההמשך. וחוץ מזה, לדעתי הוא לא ממש צריך המשך. וגם אולי הוא לא צריך להיות "עמוק". הקטע פשוט כי הוא בא לתאר שנייה מסוימת בזמן, הרגשה. משהו שהוא בעיקרון פשוט. אבל הכל כנראה עניין של פרספקטיבה אישית.
[ליצירה]
ההתחלה שלקוחה "מאנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות..." הרסה את זה בשבילי, היא פשוט העלתה את רף הציפיות לרמה שקשה היה לעמוד בה לפחות בקטע קצר כל כך קטונתי מלומר מה לעשות אלא רק לייעץ, ולדעתי עולו המשפט הזה, לפחות בהתחלה כבד מנשוא .
[ליצירה]
מאוד אהבתי את הסיפור. מעניין, קולח, וכתוב היטב. גם אהבתי את העובדה שיש בו את האכזריות שמאפיינת בהחלט הרבה אנשים כלפי חריגים בחברה.
בקיצור יפה מאוד.