הכותרת אמורה להיות 'מה אתה עושה פה?', אבל האתר החליט שהיצירה צריכה להיקרא '1', ואם אני אתקן את הכותרת התמונה תיעלם, אז שיהיה '1'.
ההילה היא בגלל שצילמתי אותו בערב והשמש מאחוריו.
אהבתי את ההילה שמסביב.
גם הקומפוזיציה- כמעט מושלמת.
השפן היה צריך להיות טיפה יותר שמאלה כדי שיהיה ממש טוב- על אחד מקוי השלישים. איך שהוא נמצא עכשיו הוא בין השליש לאמצע התמונה וזה קצת מעצבן את העין...
הרקע מאחורה יצא אאוט-אוף-פוקוס וזה יפה ומדגיש את השפן הקטן...
[ליצירה]
הכותרת אמורה להיות 'מה אתה עושה פה?', אבל האתר החליט שהיצירה צריכה להיקרא '1', ואם אני אתקן את הכותרת התמונה תיעלם, אז שיהיה '1'.
ההילה היא בגלל שצילמתי אותו בערב והשמש מאחוריו.
[ליצירה]
יפה!
באמת לא ראיתי את המעגל הקסמים האכזרי
אכזבה-שכחה-ציפיות-זכרון אהבה\אכזבה ישנה המעיב על הציפיות החדשות-ואכזבה נוספת מציפיות חדשות שתמיד יהיו פחות מתוקות מהזכרונות.
אפשר לפתוח עוד חלון, ובמקום לתת לחמצן להיכנס פשוט לצאת מהחדר :)
[ליצירה]
דיק - עלית על משהו.
יש לי רעיון - שמואל ירושלמי לשלטון! גם נאור, גם הוגן, גם דואג לפועלים, גם משורר, גם פעיל ציבור. והכי חשוב - אם הוא חלילה ימצא בעצמו חולשה מוסרית, סטיה כמלוא הנימה ממידת הצדק, או (חלילה) כניעה לשלטון והפקרת מעמד הפועלים, הוא מיד יזעיק את דלת העם למהפכה חוזרת.
השלטון, כידוע, משחית. האנרכיה עדיפה כי אז האלימות מיידית וגלויה יותר.
[ליצירה]
התוכחה הזו - 'השלטון מעל חיי אדם', דווקא מקובלת ומושמעת ע"י רבים, לא רק מרזל וטיבי וירושלמי. היא אמנם מושמעת תמיד, לכל שלטון, בכל מקום ובכל תקופה, אבל תוכחה, שלא כמו יצירות, לא חייבת להיות מקורית.
רוב השיר חוזר על הסגנון הלא-רגיל של שמואל, סימני קריאה, מקפים פסיקים וסמיכויות לרוב, הטיות לא שגרתיות ופעלים יחודיים.
אבל שימו לב ל'פרובוקציה פרובוקציה רודפת', לא סתם בלבול מילים בשביל החריזה, החזרה על המילה 'פרובוקציה' פעמיים מדגישה את המסר - 'פורבוקציה פרובוקציה רודפת'! (מבוסס כנראה על 'צדק צדק תרדוף', אבל כאן החזרה לא רק מדגישה, אלא מייצגת חזרה של התופעה במציאות)
[ליצירה]
געגוע לגעגוע?
זה מתחיל פשוט - מישהו מוצא שריד ישן ונתקף געגוע לעבר המפואר, שאותו מהללים באגדות נפעמות.
זה ממשיך בהתלהבות ורצון עז להשיב את הרוח הקדומה. אין ספק שהשיר העצוב נכתב ברגש כן ועמוק יותר מכל השירים המהוללים. אין ספק גם שהיה פחות מרגש מהם, בדיוק משום כך.
זה מידרדר לאיבוד עשתונות וכשלון מרפה-ידיים. כי האתגר היה רב מדי, אפילו ליוצרים הקדומים אליהם הוא נושא את עיניו.
זה נגמר במשיכת כתפיים וכניעה. עוד יוצר המדמה שלעולם לא יגיע לקרסולי הענקים שעל תהילתם הוא מתרפק. אך אין הוא יודע, ואין הוא חש, שכך בדיוק צומחות האגדות.
יום יבוא, ציף ציף, אני ואתה כבר לא נדע (דרך מצויינת עבורי להתחמק משאלות 'מתי? הן הבטחת!'), ואת השיר הזה יקראו תלמידים פעורי עיניים ויקנאו במרירות בשפעת מילותיך. אחד מהם אולי יכתוב שמצא בחדר של סבא מקלדת מאובקת, כזו שפעם חיברו למחשב, וניסה לכתוב שיר עצוב.
מי יתן...
תגובות