הכותרת אמורה להיות 'מה אתה עושה פה?', אבל האתר החליט שהיצירה צריכה להיקרא '1', ואם אני אתקן את הכותרת התמונה תיעלם, אז שיהיה '1'.
ההילה היא בגלל שצילמתי אותו בערב והשמש מאחוריו.
אהבתי את ההילה שמסביב.
גם הקומפוזיציה- כמעט מושלמת.
השפן היה צריך להיות טיפה יותר שמאלה כדי שיהיה ממש טוב- על אחד מקוי השלישים. איך שהוא נמצא עכשיו הוא בין השליש לאמצע התמונה וזה קצת מעצבן את העין...
הרקע מאחורה יצא אאוט-אוף-פוקוס וזה יפה ומדגיש את השפן הקטן...
[ליצירה]
הכותרת אמורה להיות 'מה אתה עושה פה?', אבל האתר החליט שהיצירה צריכה להיקרא '1', ואם אני אתקן את הכותרת התמונה תיעלם, אז שיהיה '1'.
ההילה היא בגלל שצילמתי אותו בערב והשמש מאחוריו.
[ליצירה]
מסובך לי
נראה אם הבנתי:
ימי טרום\תחילת-החורף משלחים בגועל (שאטה. או אולי התכוונת לשעטה?) את הגשמים הראשונים, הרכים. ('אַדוות', בפתח)
מעוררים באנשים שנשחקו בשגרת הקיץ ציפיה לחורף המופיע באופק.
מבטיחים שלוות ענני גשם שיבואו מהרה ויעטפו, וישטפו, וירחיקו מהרחובות את האנשים ה'מתוחכמים' ששכחו איך להנות מליטוף המטר.
מקווה שהבנתי, וגם אם לא - זה כתוב נהדר!
[ליצירה]
עריצה אימתנית ואהובה. היטב תיארת את השפעתה ההרסנית והנהדרת, אני מקווה שהיא נהנתה מהמחווה כמו שאני נהניתי.
(התיאור נשמע מתאים יותר להשראה מלדמיון, אבל קשה להבדיל ביניהן)
[ליצירה]
ברוכה הבאה לאתר.
אני מקווה לא להיות אותו 'איזהשהו גוף', אבל השיר קצת חלש:
התוכן 'קמצני' - את מרגישה תלויה באנשים, מכריזה על עצמאות, נתקלת בהערה ונכנעת. וזהו. כמעט בלי התרסה, בלי מאבק בכלל, אפילו לא מרגישים שקט מתוח, כאילו יש לך מה לומר אבל את לא מצליחה לענות וזה מכאיב.
החרוזים מאולצים וחלשים. אחרים\נותנים זה בקושי חרוז, 'לעצמי אני אומרת...' ארוך בהרבה מ'ורגעים כשיש בי...', 'שקטה' מוטעמת במלרע ו'מתה' במלעיל.
השפה לא אחידה - בחלק מהמשפטים 'הפוכים' בשביל לחרוז ('ההכרה בקיומי הם אלו שנותנים', 'מאחרים לי לא אכפת'), שפה 'גבוהה' מעורבת בשפת דיבור ('מדוע אני כה תלויה', 'ההכרה בקיומי', 'זהו!! מאחרים לי לא אכפת', 'יורק לי בפרצוף').
דקדוק - עדיף לא להשתמש בסימן קריאה כפול או שתי נקודות, 'ברגעים שיש' או 'כשיש' לא 'רגעים כשיש'.
'נשארת מאוד שקטה' לא נשמע מתאים - היית שקטה קודם ואת נשארת שקטה, או ניסית לדבר ופתאום השתתקת? אם הכוונה היא לשקט ממושך אולי כדאי להפריד אותה מ'אז' - 'ואני אז שותקת ונשארת מאוד שקטה' (בערך...)
הרעיון עצמו מעניין. בד"כ הביטוי 'מריונטה' מתאר מי שעושה מה שאומרים לו בלי לחשוב, לא מי שחושש מתגובות ו'מעמיד פני מת' כדי לברוח מביקורת. אולי כדאי להסביר את הדימוי - מי מפעיל את הבובה, איך הוא שולט בה, מה הוא גורם לה לעשות, ומה היא מרגישה כשהוא עוזב את החוטים, ברגע הקצר שבו היא עומדת לבד לפני שהיא צונחת כמתה...
אני מקווה שההערות לא ירתיעו אותך. נראה לי שאם תשקיעי בשיר הזה הוא יכול להיות ממש יפה.
בהצלחה
[ליצירה]
תנחומי, המקום ימלא חסרונך.
שיר יפה, הערצה ואהבה וגעגועים וסיום תוהה ומבולבל קלות, כמו סיום החיים שמשאיר שאלות פתוחות.
נ.ב.
'ערובות' במקום 'ארובות' - נחמד, ארובות שאפשר לסמוך עליהן.
[ליצירה]
והסדר הזה - שומע ושואל ושוכח ומזדקן ומשיב ושוב שוכח ומת - הסדר הזה תמיד משתלט, בדייקנות של ארבע קושיות ועונות השנה. ומתי ישחט הקדוש ברוך הוא את מלאך המוות והגדי ויכריז 'דיינו'?
לשנה הבאה...
אה, שכחתי - תודה, פורט יפה על הרגש.
[ליצירה]
בקריאה חוזרת, הציניות כל כך שקופה שמביך שלא ראיתי אותה קודם.
נראה ששיר פשוט סיכמה את הטענות שהטיחו בה כדתיה, ניסחה אותן בכוונה בסגנון עילג וחרוזים צולעים, וחתמה במשפט 'תאמינו לי' כדי להגחיך עוד יותר את הקטע ('אל תאמינו לכלום, רק טיפש מאמין, תאמינו לי'. בדיחה ישנה...)
את רוב הטענות שמטיחים בוויכוחים כאלה (נגד דתיים, או חילונים, או ימנים, או שמאלנים, או מתנחלים, או חרדים, או ...) ניתן באמת לנסח כך ולבטל אותן בגיחוך.
אבל הציניות כאן עמוקה יותר, היא מזכירה לנו שכל טענה שאנחנו שומעים, בעיקר כשטוען משוייך לציבור אחר, אנחנו מבטלים באותו זלזול מגחך. זו הגישה שגרמה לי לזלזל ביצירה הזו בקריאה הראשונה.
אני לא בטוח ששיר הבינה, כשכתבה את הקטע, שהבדיחה היא גם עליה ולא רק על המתווכחים איתה. אני מעדיף לדמיין שלא, והיצירה 'חרגה' מהמטרות שהיא הציבה לה.
אולי
[ליצירה]
ועדיין, זו ישראל של ששת הימים וקליטת מעפילים והתיישבות בצל הקדחת.
וזו אותה ישראל שמקללת וזו אותה ישראל שמקטרת.
לא מאמין? שלח מבט אחורה, מעבר לכתף, אל דוש וקישון ויעקב חזן וכותבים עלומים ונשכחים שביכו את הדרדרות הדור ובושת פני קשישינו.
ואלו אותם ישראל שהקימו את העגל ואת המשכן ואת המקדש ואת פסילי הבעל.
אלו אנחנו, וזה 'שלנו', וזה נורא וזה נפלא וכך צריך.
לא מאמין? גם אני לא. אבל מי שואל אותי?
תגובות