אלמנה בדד יושבת
מחייכת, מנומסת
מקבלת ת'אורחים
את הזוכרים והמבקרים.
מוחה דמעה בעדינות
במקומות הנכונים.
מהסה בלחש וחיוך עצוב
את רעש היתומים.
ורק אחר – כך, לעת ערב
בזמן דְלוֹק הזיקוקים,
היא תנשום, תחזור חיוורת
לחיים האמיתיים.
כבר לא מארחת, מנומסת
רק חיוורון, גבורה ואומץ,
וכעת היא יכולה,
לשוב,
לדבר עם בעלה.
תגובות