על כוס קפה של ערב, אני שותה חצי בגניבה

(כי אתה לא אוהב שאני צורכת הרבה קפאין)

אני מנסה להדביק את השאריות למחר,

לאסוף מחדש את השברים.

להיות חזקה בשביל כל החברים - חברות,

להיות נחמדה להורים,

להיות רגועה וסבלנית בשביל הילדים,

ושיהיה לי כח להסביר להם הרבה דברים חדשים.

שאוכל לזכור להגיד את מה שצריך

שאזכור לקפוץ את שפתיי

ולא לומר (או לפחות לא להאריך)

במה שיפות לו, שתיקותיי.

שלא אתלונן,

שלא אקטר,

שלא אמצא תמיד את הרע.

שלא אתרגז שאתה לא עונה לי,

כי שוב אתה בישיבה חשובה.

ורק עת יכבה האור בחדרי,

ורק כי יתמו הקולות,

אוכל להניח ראשי על כרי,

ולתת לדמעות לעלות.