בזרות מתמיהה
בוהָה בעולם מרצד
כשעוד כלי נפרם
וניתק
כה נוגֶה ונעים וחוזר על עצמו
בטחון אינסופי שפעם הייתי קרובה
ואולי מעולם.
ואולי רגעי הקרבה – הם היו הניתוק המוחלט
הנטישה את תחושת
הזרות
שהפכה לי לטבע ראשון
כשכל אושר אינטימי מנותח מהצד
בקרירות.
ואני הטוענת עתים קרובות
שאולי אין דבר מחוץ לסובייקט
מוצאת בבהירות
שאולי אין סובייקט להתחיל בו.
סוליפסיזם שהפך
לבמה נטולת הָצוֹפֶה.
תגובות