בית

כשהטפטוף החודר חדל מלבעבע אל תודעתה, היא הצליחה למקד את המבט על הדף. שורות שורות של אותיות, סימנים מוזרים וקרניים מסודרות הביטו עליה בחזרה. היא מלמלה שלום, של חברי ילדות, של מבוכה-שאין-מה-להסתיר-אותה-אבל-רוצים-לדלג-עליה-כבר. היא רכנה אל הנייר והסתכלה עליו מקרוב יותר, בוחנת את הפסיקים המתעקלים ובעיקר מסניפה בעוצמה את הניחוח המשכר, המטמטם הזה, של הדפים המצהיבים, תערובת של זקנה וגאווה אין קץ.

זה אותו הריח שמדיפה אליה פעם אחר פעם אחת האבנים הגדולות ביותר, המרשימות ביותר בכותל. זו האבן שמעליה צומח שיח מתוך הקיר. שיח יבשושי במקצת, ים תיכוני למהדרין, צומח ומתפתל בין סדקים עתיקים וריחניים. כאילו רק כך אמור להיות הדבר – שיחים מתפתלים מתוך כתלים ויונים לבנות מעופפות הלוך ושוב, בטבעיות ונון-שלנטיות, משל אין סנטימטר מרובע בארץ הזו שמעליו לא מרחפות יונים לבנות. מתחת לשיח יושבת האבן ומדיפה בדיוק את הניחוח הזה. מגעה רטוב תמיד כנגד הלחי ורך כדרך שאין אבנים אמורות להיות. היא נותנת שימשכו אותה אל תוך הקרביים בשקט ואז מנחמת, מערסלת.

"רוני!" לחש רועם לידה. היא מסתובבת בחיפזון פן תפריע את דממתם של היושבים מסביב. הטיפות מכות בחלונות הגבוהים, הרחבים, שוטפות את דמותה של ירושלים הפרושה בתוכם. ירושלים מיניאטורית, מעוררת דחף אימהי לכסות, לגונן, לייבש ולסרק. הדממה בולעת את מכות הטיפות בזגוגיות.

"מה נשמע? מלא זמן לא ראיתי אותך!" הלחש רועם והשכנים לשולחנות מלכסנים מבטים זועפים.

"בסדר גמור! נצא החוצה? אנחנו עושים רעש..." היא ספק-נוגעת במרפקו ומפנה אותו אל היציאה.

בחוץ, ברחבת המעליות, אין גשם או ירושלים מכמירת לב. היא מתיישבת בתוך גומחה בקיר הצבעוני. הוא מתיישב לידה, מסתכל עליה במבט ממוקד מאוד שנראה לה לא הולם אל מול פיזור הדעת שלה עצמה.

"מה שלומך אתה? באמת לא התראינו מלא זמן. אני כל הזמן מבריזה... אין לי כח לקום כל כך מוקדם בבוקר. ועוד בחורף..."

"כן, מבין." הוא מחייך אליה והיא שמה לב שאין לו כתמים בשיניים או על הזקן.

"אז מה קורה?" היא לובשת עליצות ילדית, צוהלת, לובשת אחווה שתגונן עליה מלהיות אישה.

"בסדר. אוסף חומרים לתזה. עייף, כרגיל..." הוא מחייך אליה שוב, והיא מופתעת לשנייה מתחושת בית שמכה בה ונעלמת עם היעלם החיוך. עכשיו בא לה לקום, לא להיות שם לשתי דקות, להתרענן מעשן האינטנסיביות שהוא מפזר סביבו.

עכשיו כבר לא.

"יש לך כבר נושא?"

"עוד לא. חושב. רציתי משהו בכיוון של שושלות וזה, הסתעפויות וכן הלאה. אבל עוד לא החלטתי איזה עם אפילו. טוב, לאט לאט. יש לי זמן."

"יש לך, נכון..." היא נזכרת בעמודים שמפזרים את עננת זקנתם כשפותחים את הספר ומעלעלים בו, נזכרת באיש הנפלא ההוא עם המצח הגבוה שלימד אותה לערוג אליהם וגרם לה להחליט לשחזר את החאפלה האפלטונית. "טוב, אני חייבת לחזור פנימה, יש לי המוני המונים של עבודה. בהצלחה לך" היא כבר מתרוממת, מיישרת קפלים "ואני אראה אותך!" הוא מהנהן לה בחיוך שאומר לה להישאר, והיא מסתובבת ונכנסת בחזרה אל המדפים שהספרים כבר צרבו בם כמות כזו של כמיהה, עד שאי אפשר לנשום לידם.

בערב עיניים קרועות והיא אוספת את גופה הפרוש נטול אונים על מסעדי מושב האוטובוס. היא לבד בתוך האוטובוס ואין לה מושג איפה הם עכשיו. וקר הערב הזה, כל כך קר שאפילו הלבלב מדלג לה על מקומו כמנסה להידחס עמוק יותר אל תוך הרקמות, לספון עצמו בינות דפנות רכות כלשהן. היא מצלצלת בחפזון ומדלגת מהמדרגות על האספלט. האוטובוס מתחיל לנוע עוד בטרם הורידה את רגלה מהמדרגה האחרונה ותחושה של ריחוף, של חוסר שיווי משקל מעיקה עליה. היא משפשפת את עיניה, או רק את פנים העפעפיים – הרגל שנרכש לה במשך שנים של שימוש במסקרה. היא מזהה מימינה את סולם יעקב, עם מדרגות משופעות, אנכיות, מבחן-בַּאֶש למלאכים, הַיוּכלוּ.

היא מנערת את זרועותיה במחווה החלטית ומתחילה פוסעת מעלה, בשביל צדי להולכי רגל, אל עבר רחביה. השביל הצדי חשוך ולא נעים לה בו. השממה הנפרשת לשמאלה מנשבת רוחות קרות ובדידות שהיא בכל זאת מנסה כבר שנים רבות לא להזכירה בסיפורים. בהגיעה לצומת הראשון היא מרגישה טיפה ראשונה בקצה האף. ועוד אחת. ערוגות השמים מטפטפות עליה עוד ועוד. היא מחניקה את הייחול שיישאר הגשם קטון ולא מורגש. היא יודעת שהקרקע זועקת אליו. הזרמים מתחזקים והופכים כבדים. היא מבינה שלא תוכל להמשיך לצעוד בשביל החשוף לשמים. רצה חזרה לצומת שכבר התרחקה ממנו מעט, ומחכה שיתחלף הרמזור, כדי שתוכל להגיע לתחנת האוטובוס בצד השני. אפילו שייקח לאוטובוס עכשיו נצח להגיע, לפחות שתהיה לה קורת גג. פתאום, כשהחליטה שלא תמשיך ללכת בגשם, כל טיפה מטרידה אותה, מכעיסה אותה. הרמזור מסרב להחליף צבעו והיא כבר לא נהנית מהטיפות בכלל. מסוככת על עיניה בידה.

לבסוף, רטובה, היא מגיעה לתחנה. הספסל שטוף מים והיא כבר ממש עייפה. הזמן מתקתק בלבה.

"רוני." קביעה חד משמעית.

"היי! מה אתה עושה פה? איזה קטע. פעם שלישית טרקטור!"

"אני גר פה. ממש למעלה. עברתי על פני התחנה ואז פתאום קלטתי איפהשהו בתוך הראש שקווי המתאר מוכרים לי" ניצוץ שחוק עייף.

"איזה איזור יפה כאן..." היא מורידה עיניים, בוחנת את אבזמי נעליה, מנסה להימנע מחוסר הנוחות של קשר העין שתמיד מרגיש לה טעון מדי.

"כן. יפה... תגידי, את לא קופאת למוות?"

"קצת. מוות קליני ככה." קרעי שחוק מתוח. טיפות קשות מטיחות את גופן הרעב בזגוגיות התחנה, כמו קמיקאזי אובדים. היא מהדקת את גופה ביתר שאת אל דפנותיה של התחנה. אוטובוס מואר קלושות חולף על פניה, מאט קמעה ואז מאיץ בשאגה פראית. הוא מסתכל בה במבט בוחן, מכווץ מעט את עפעפיו.

"אני חושב שזה היה האוטובוס שלך."

"לא נכון..." היא מהססת ומנתקת את גופה מן הדופן. "אתה רציני?"

"לא." חיוך רווי ניבים. הוא לא יפה בכלל אבל עיניו מהפנטות את אישוניה. "האוטובוס האחרון שלך עבר לפני משהו כמו חצי שעה לפי החישובים שלי." היא מביטה בשעונה. עוד כמה דקות אחת. "בואי, תעלי. מאוחר וקר ואת מחכה לאוטובוס שמבט אחד בשעון היה יכול להבהיר לך שכבר לא יבוא. שותף שלי בחו"ל ויש חדר ריק." בפשטות הוא מדבר, האיש, נעימה ערוֹמה בקולו.

בלי להתווכח יותר מדי ותוך שהיא חוסכת את משא ומתן ה"לא-נעים" שתוצאותיו ידועות מראש, היא החלה פוסעת לצדו במעלה הרחוב. דוממים פסעו, מחליפים מדי פעם הערות קטנות ומשפטים מתחכמים, עד שהגיעו לשער המתכת שנפתח אל השביל המוביל לכניסת הבניין.

פעמוני רוח טובים לחשו בצדדים, עוטפים ברוֹך את השביל הירוק, שעלעלי עציו נטפו טיפות ענוגות עכשיו. משהו בחלונותיו הבוהקים של בניין האבן הירושלמית, באדניותיהם המאירות ובפיתוחי סורגיהם, דלה כאב עמום מבין צלעותיה.

והזמן אינו אלא נוקף[1]. מחטיו הדקות ננעצות בבשר החי וסוחפות איתן הלאה תאים מתים ותמימות ילדית שלוחשת אהבה. פריזמות, במחול שדים בלתי מורגש, משנות את זוויותיהן, צחוקן השובב מערבל את הקליידוסקופ עד שאינך מכיר עוד – לא את עצמך ולא את חייך.

חדר המדרגות היה חמים וקירותיו מתקלפים קמעה. בקומה השנייה הוא פתח דלת חומה חפה מכל סימן מזהה. בכניסה עמד כד קטן ובו פרחים מיובשים שהחזיק תחתיו ערימת ניירות. בסלון הקטן עמד שולחן רחב ידיים מעץ חום בהיר ועליו מפה משובצת חום-אפור.

על הקירות נתלו פריטים שונים ולא קשורים האחד לשני. שני ציורים בהירים יחד עם בובת חוטים רפוית ידיים וסתורת שיער, שעון עתיק בעל מטוטלת ובצד תמונה קטנה ואניגמטית של מחלפות שיער המתגלות במבט יותר מקרוב כקורט קוביין.

על השולחן ניצבה קערת חימר גדולה ובה פריטים קטנים רבים, כל מה שאי פעם נמצא על השולחן עצמו ולא נמצאו לו דורשים. היא נכנסה, עדיין נטולת הביישנות המעושה שהייתה אמורה לעטות על עצמה, והתיישבה על כורסת בד גדולה ורכה, קטיפתית. הרטיבות והקור והזמן שברח לה בלי ששמה לב הביכו אותה והיא רצתה להוריד את הגרביים, להתמתח תחת ערימת שמיכות כבדה מנשוא ולישון. עברו הימים בהם נפעמה כל פעם מחדש מהקסם של אינספור דלתות נפתחות בכל רגע בו אינך בביתך.

הוא תלה את מעילו על קולב בכניסה ונכנס למטבח. "קפה?" שאל אותה משם.

"לא, תודה..." לאוּת תקפה את גרונה. "אני כל כך עייפה... אני חייבת לישון."

הוא יצא מהמטבח והסתכל בה בתשומת לב.

"אוקיי, אז שמיכה."

בבוקר אישונים רצוצים והיא אוספת את גופה המכורבל מבין שמיכות הפוך העבות. מתלבשת מהר, יוצאת למסדרון. על הקיר שמול דלתה פתק גדול מוצמד ללוח שעם. "הייתי חייב לצאת מוקדם. בבקשה, תאכלי ותשתי כל מה שבא לך. יש מפתח על השידה – את יכולה לנעול ולהשאיר אותו בתיבת הדואר." בתחתית העמוד, באותיות שהיא בקושי מצליחה לקרוא מפאת מזעריותן "ואם את רוצה – אני אשמח לחזור ולמצוא אותך עדיין כאן".

משהו גדול ויבש בתוכה לפתע מתחיל לפעם, גידיו מזרימים נוזלים לכל חלקיו הבשרניים. העור השקוף מתחיל לרטוט משפעת הלחות שבקרבו. תחושה עמוקה של היות-ידועה משרישה שלוחותיה בכל ישותה.

בניגוד לכל מנהגיה בשש השנים עד כה, החלה מורידה את בגדי החוץ שלה, שכבה שכבה. תחילה הסוודר החום שהתאים כל כך למפת השולחן בסלון, ואז חצאית הצמר העבה, ואז חולצת הכפתורים תחת הסוודר, ואז מכנסי הקורדרוי שמתחת לחצאית. הסירה את שרשרת הצדפים מצווארה שווריד חם החל פועם בו לנוכח הקירות החשופים והמתלה שאחז במעילו ובצעיפיו. היא נכנסה לחדרו, פתחה את ארונו ושלתה משם סוודר עבה וגדול שהיה שמלה לגופה. חזרה לחדר בו ישנה, הרימה את הפלאפון שלה ובמגע של עדנה כיבתה אותו. היא עטפה עצמה בשמיכה העליונה מתוך ערימת השמיכות בה התכסתה ונפנתה אל עבר המטבח.

ארונות-ארונות של עץ כיסו את הקירות ושיש ירקרק, מטופח להפליא בשביל דירת שותפים, כיסה את המרחב שמסביב לכיור שערימת כלים קטנה עלתה ממנו. שולחן עגול וקליל, לא פלסטיק אבל גם לא רהיט אמיתי, עמד ליד חלון מואר-מואר שפנה אל הרחוב, והנוף ממנו ספוג ברושים ועצים עם עלווה ירוקה ונוטה להצהיב שאת שמם לא ידעה. היא ניגשה אל אחד הארונות באקראי ופתחה אותו. קופסאות קורנפלקס וסוכר ותבלינים. הארון שלידו, היו בו ספלים גדולים ועבים. היא נטלה אחד מהם, מילאה אותו אבקת שוקו מהארון הקודם וסוכר, וישבה על אחד מכסאות העץ המתקפלים, עד ירתח הקומקום. הרחוב המה וגירגר ברוגע, כמו חתול מלוטף. צפירות חלושות וקולות אנושיים היו יכולים להישמע אם רק הייתה מפנה דעתה אליהם. הטלפון בסלון צילצל. חמש פעמים. ופסק באחת. המים ביעבעו.

עטופה בשמיכתה, מחבקת אל חזה את כוס השוקו, היא נפנתה חזרה לחדר השינה וזחלה אל תוך המיטה. שכבה כמה דקות, ואז רפו שריריה באחת, שרירי המצח והפה והאף. פלומת הכרית תמכה בצווארה שאיבד קשיחותו. היא ישנה, עמוק ובטוח.

השמש דוהרת מערבה גבות נפקחות בהפתעה והיא שולחת יד אל בטנה שרכה מתחת לשמיכה. קצות האצבעות מרפרפים על הקורקבן השקוע, על משטח העור שסביבו, נעים אל עבר הצלעות הכמהות למגע. העור מגיב בתדהמה, נבוך-ונסוג-מכאב ומתענג בבת אחת. היא מרגישה את דמה גואה, את החום שהוא שולח כגל הדף מכל מקום בו נפגש קצה אצבע או ציפורן עם העור.

היא משפשפת עיניה ונפנית בכבדות אל עבר השירותים.

ביציאה מהם היא מגלה שעומדת היא על פתחו של חדרו.

פסיעה אחת והיא בתוכו, על השטיח המקומט, ליד מיטת היחיד המבולגנת, לפני שולחן העץ עמוס הספרים והמחשב הנייד המכובה. כיסא מסתובב, ישן וחום מחזיק על גבו הרעוע לפחות שליש מתכולת ארונו. היא לוקחת את חגורת העור החומה שמעטרת את ראש הערימה וכורכת אותה סביב מותניה העטופים שמלת-סוודר דמוית שק. לא מתאפקת ומורידה אף אל קפוצ'ון אפור. ריח עלום של עלומים וגוף עולה ממנו, ריח בלוטותיו.

בערב שפתיים פשוקות והוא מסובב את מפתחו בחור המנעול. גופה נדרך ונערך לקבלתו, זיעתה מפכה חרש מעורה אל חוטי הסוודר שלו. הוא נכנס, ידו משפשפת את עיניו, ומניח את תיקו על הכיסא שסמוך לכניסה. הוא מסתובב אל המתלה, ידיו פורמות בעייפות את רוכסן הפליז שלו. הוא תולה אותו ומסתובב אל הסלון כשעינו לוכדת את דמותה המכווצת בכורסת הקטיפה.

"שלום." הוא לא נשמע שמח כמו שהבטיח. "איזה כיף שאת עוד כאן." הוא פוסע חרש אל תוך הסלון ומתיישב מולה. עורן החשוף של רגליה מושך את מבטו שהוא נדרש להתיק כל העת מעלה.

"אני תיכף הולכת. ישנתי היום שעות... משהו בבית הזה משרה בי תחושת רוגע. או ניתוק... אני לא בטוחה."

"כן, זה אחלה בית. חיפשנו המון זמן עד שמצאנו."

"אם לא מחפשים המון זמן, לא מעריכים." ניחוח הקיטש דבק באפה ומשלח אותה לחדר שהוקצה לה. באיטיות טקסית כמעט היא עוטה חזרה על עצמה את המכנסיים והחצאית, חולצת הכפתורים והסוודר. אל המסדרון יוצאת כבר בבהילות, אוחזת בחגורת חצאיתה כדי שלא תמעד. המעיל, הצעיף שייכרך סביב הצוואר, הכפפות הנוטות להיקרע.

"כבר?"

"נחתי יום שלם... הכל מחכה לי."

"הכל, רוני..." אומר, מדגיש את ה-ה' שבהכל, מחייך אל תוך ה-ה' הזאת.

"ממש ממש תודה. באמת. הייתי כזאת מותשת אתמול בערב שסיכוי טוב שהייתי מגיעה בסופו של דבר אל כפר ערבי כלשהו. אפילו אם זה היה דורש מאמץ ניכר מצדי."

"בכיף. ביתי הוא ביתך, כמו שאומרים. מִי קָאסַה אֶה סוּ קאסה, לא?"

"משהו כזה" היא מוסיפה סמיילי צבעוני בסוף הברותיה ונעה אל עבר דלת היציאה. "אז אני אראה אותך באוניברסיטה?"

"כן. בעזרת השם."

"בעזרת השם" והנה כבר נפלטה החוצה אל חדר המדרגות שקירותיו מתקלפים ודלתות דירותיו מכסות על אנשים שלמים, אנשים חולמים והוזים. פעמיה מהדהדים על הבלטות השוקטות, יונקים את הזרות שלהן, מטמיעים את זרותה בהן. היא נוטה לחייך אל הזרות הזו, יודעת דרך-בית-החזה שזרוּת במקום ובזמן אחד מבטיחה בית אי-שם, במרחב ובזמן.

והזמן אינו אלא נוקף[2], והבתים אינם אלא בְּרִיאוֹת בעליהם.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] ל"ד.

[2] ר' לעיל