כי למה, בעצם? שכבר גלמתי וחציתי, ששעטו הסוסים מעבר, להבו הפרסות, שקמו הרוח והרעש והאש וציוו לי הכל, ואחר הלכו ואיוותר אך אנוכי לבדי.

כי למה, בעצם? מה שוו לי הלהבות אם לנצח הן מעבר, מה שוו ניסיו של אחר, מה יפו השמים ומה ריקו, כדורים מתים של גז ואבק. כל כוכבי השביט רק ראש של סלע לוהט ושפעת שערם קרח פזור, כל השמשות לסוף יקרסו אל תוך ליבתן, ככל אחד מאיתנו, אנו ורגשותינו הקטנוניים אשר סופם מי ישורנו (אני, אני ראיתיו, לוהט ומשחיר וקורס אל עצמו, שם באושוויץ).

כי למה, בעצם? תשעה קבין של דם נטלה ירושלים, אוויר הרים צלול וחכלילי עיניים, שכור רצח. על חומותייך, מחמדי, הפקדתי שומרים. כה אמר טיטוס. יטבחו להם זה בזה, ואל תניחו לו, לדם, לצאת חוצה. איכה אשא לבדי, אם גם שמעון בן גמליאל נותר לכוד בין החומות ('לא אלין עד שיהיה בדינרין, מרתא בת בייתוס'), טרף לקנאים ומשיסה לסיקריקין. כי אם לו עלה כך, אז למה?

שלושת אלפים שנה. יבוס, קנאי, צלבן, מוסלימ, ממלוכ, יניסארי שחום, סרג'נט בריטי אדום פנים, צלף חבוש כאפיה, צנחן בחגור, וגם אם אלך במגפי עופרת מאה אמות מעל הקרקע, עדיין יחלחל הדם בין אצבעות רגלי. כי שלושת אלפים שנה, ושום דבר, שום דבר. כמו להטיח את הראש בקיר.

להטיח את הראש בקיר, גם אני, הרציונאלי, לחוש את האבן. לא בראש. עם הראש, עם כל חלקת עור, במצח שמחליק על כל גבשושית וסדק, בלחיים הרטובות מול קור האבנים, בשפתיים המלוחות.

להטיח את הראש בקיר, להחליק לו פתק, לדעת שזה רק קיר ואלו רק אבנים וזו רק עיר ואני רק בן אדם, ואחר לכתוב בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, מתוך לבי, בדם.

גופי ושכלי, נפשי ונשמתי, חיי ואמונותיי כולן. אתה היודע, אתה המבין, ועד הקיר הזה ועדה העיר הזאת, אני אעביר אליך את העם הזה, ומגע ידך לא ימוש מכתפי. עד קול דם בניך הצועק אליי מן הקרקע, עדים כל המעשים שבעבורם קיללת אותי בזיכרון הזה, עדות הדמעות בעיניים הירוקות, עדות קללות הידידים, עדים הלילות חסרי השינה. אני לדודי.

וכמו שורש, כמו זנב השביט, כמו פעימת הלב, בכל אשר אלך, בכל אשר אלין, עמי עמי ואלוהיי אלוהיי.

להטיח את הראש בקיר, בכל צעד, בכל מקום. לזעוק שוב ושוב את קול הדממה הדקה מן הדקות, לרוץ בעקבות סוסי האש עד שאין נשימה ואין כוח, ולהמשיך לרוץ. להיות ערפד, לשתות מתשעת הקבין של הדם ולשאוב כוח, להקריא אלתרמן ברעד קדחת מעל המשרפות, ובלב אוקראינה לחוש את ירושלים פועמת עם לבי.

וכל יום מאלו בוגדני יותר, וכל חודש מסובך יותר, וכל החלטה קורעת כליות ולב, והבטחתי חיים ולא ידעתי מה הבטחתי. ולפעמים יודע שהוא לא מקיים, ורוצה לפרוש וללכת למקום אחר, של רק אני ורק, להיות מה שהייתי פעם, לפני שידעתי את מגע הלהבה ומראה הדם ודעת אחיי גיבורי התהילה וההבל.

ועדיין, חתמתי, בפתק ובנשיקה.

להטיח את הראש בקיר.