הלכתי לבקר את רחל. כבר מזמן לא ראיתי אותה – כל יום אני אומרת, אולי מחר. אבל מחר יש מבחן, ועבודה, ואחר כך יש גשם ואז קר לי מדי, או שיש שיעור פרטי במתמטיקה, או שצריך לעזור בספריה.

היתה רוח נוראית, שהכתה לי בפנים וכבר לא הרגשתי אם קר או חם, רק מכות צורבות על העור שלי, כואבות ויבשות. היא לא גרה רחוק, רחל – חצי קילומטר, משהו כזה. אותו היום זה היה חצי קילומטר שם רוח וטיפות דוקרות, עפות לכל הכיוונים ומצליחות להיכנס איכשהו גם מתחת לבגדים. הכי אני אוהבת את הדרך- הכביש האפור, הסדוק, מתפתל בשוליים של גדרה, והקוצים צומחים לידו ובתוכו; עוד מעט ירד גשם, ידעתי, והסדקים העדינים שבאספלט הדהוי ישתו את הטיפות ויזכרו איך זה להיות שחורים שוב. התכרבלתי בפליז שלי, אבל הרוח באה מכל מקום וזה לא עזר, אז הורדתי אותו לגמרי. היא נשבה מאחורי, מכה ודוחפת אותי – זה לא גרם לי ללכת יותר מהר, אבל זה בהחלט גרם לי לרצות להגיע כבר.

השער היה חצי פתוח – כנראה הרוח הזיזה אותו. היה שקט, שקט מאוד – שעת אחר צהרים, למרות שלא היה כל כך הבדל בין עכשיו לבין הערב – העננים נראו אותו הדבר רוב היום, אפורים וכבדים ורחוקים.

מחטים יבשות של אורנים חרקו תחת צעדיי. אורנים הם ירוקי עד, אבל כאן אפילו הם נושרים. החתולים שבאו בדרך כלל להתחנף שאלטף אותם נעלמו מן העין; מן הסתם הסתתרו בין השיחים, מבקשים מגן מפני הרוח. נכנסתי לסככה, והמכות הקפואות פסקו באחת. אחר כך הלכתי לרחל.

"הי," אמרתי בשקט. אני לא צריכה להרים כאן את הקול. "מה שלומך?" הרוח הטיחה את עצמה בעשב, ואני הקשבתי במשך הרבה זמן. לא עם האוזניים; אבל אתם יודעים איך זה. עמדתי שם, בעיניים עצומות, וניסיתי לשמוע מה שרצתה לספר. היא בת שבע עשרה וחצי. יותר גדולה ממני – אבל יש לה זמן בשבילי, אני מניחה. יש לה זמן בשביל כולם.

חריקות חלודות, צווחניות, כאלו שאף פעם לא שמעתי כאן. פקחתי את העיניים והסתכלתי מסביב. לא היה שם אף אחד. תמיד לא היה שם אף אחד. הברושים העצובים, הכהים רכנו אל השבילים המתפתלים, הריקים, שחוץ מסדקים ואבק לא היה בהם דבר. אני לא אוהבת כשבאים לכאן הרבה אנשים, אבל לא פעם חשבתי על איך העצים נראים תמיד זקופים וגבוהים יותר כשעוברת שיירה, כאילו בניגוד לדמעות ולצעקות, ולנשים הזקנות שנשרכות בשוליים, חסרות כוח.

החזרתי את מבטי אל רחל, ואז ראיתי אותה. זאת היתה ציפור קטנה, כהה. היא התנדנדה קדימה ואחורה, נוצותיה מתמזגות באבן עליה נחה במין תעתוע מוזר של צללים. היא עמדה מולי, בגובה העיניים, וידעתי שהיא מעולם לא היתה במקום הזה לפני כן. "הי," אמרתי בשקט, והיא הנידה בראשה ושתקה. אחר כך ניתרה לעברי והתבוננה בי.  היה כל כך קר... לבשתי את הפליז שוב, ודחפתי את הידיים עמוק לתוך הכיסים. "קר לך?" שאלתי – יותר כדי למלא את האוויר הריק, הקפוא, מאשר לספק את הרצון שלי בשיחה. היא המשיכה להסתכל בי. העיניים שלה היו עגולות מאוד וגדולות, נוטפות דמעות של מוגלה. נוצות ספורות הזדקרו מראשה הקרח, המתקלף. היא השמיעה לפתע שריקה דקה וארוכה, ואני הצטמררתי ולא ידעתי למה.

"מה את?" זו לא היתה השאלה האידיאלית, מן הסתם. אבל היא חייכה לפתע, פוערת את המקור שלה וחושפת שיניים קטנות, מבריקות.

"חורף," לחשה.

"אני יודעת." אמרתי. "מה את עושה כאן?"

היא צחקה, כנראה – קרקור צרוד, יבש, כמו האישה הזקנה שרחל יכלה להיות לו רק. לקחתי צעד אחד אחורה. הייתי לבד, ופתאום נעשיתי מודעת מאוד לאור הנעלם, ולמקום בו הייתי. ולזה שאין עלי פלאפון.

"אני לא אעשה לך כלום," אמרה, בקול זקן ועייף כמו מתים,  שידעתי שהיא צודקת.

"מה את רוצה?"

היא החלה שוב להתנדנד, קדימה ואחורה." את הרי יודעת..." הנדתי בראשי לשלילה. היא הטתה את ראשה הצידה והתבוננה בי. "לא? הביטי – " היא טפחה בבדלי הבשר המרקיבים שנותרו מכנפיה, כמו מצביעה לכל העברים. "הקור גירש מכאן את החתולים," קרקרה. "אינני מחבבת חתולים; הם מתחככים בבאים לכאן, משקרים בפרוותם החמימה וגונבים מלבם של בני האנוש את הצער, את הכאב – " היא השתתקה לרגע. " אך הם שונאים את הגשם, ועל כן בחורף תורי לבוא לכאן, לנטוש את המדבריות החמים בהם נולדתי, את מחזור חיי היבש – הן תדעי, חיים ומוות ולידה ושוב מוות – "

"עוף חול," לחשתי.

היא הרכינה את ראשה. "זמן רב לא קראו לי כך. זה זמן רב לא קוראים לי כלל... אותם שבראו אותי ורצו בי שוב אינם יודעים את שמי, שכחו אותי והותירו אותי לבד, ורעבה – כל כך רעבה... חייתי פעמים רבות, הזדקנתי והתקרחתי ונולדתי שוב מתוך המוות- " היא היססה לרגע. "לא היית אמורה לבוא לכאן."

"באתי לבקר," אמרתי, מנידה בראשי לעומת רחל. הציפור הביטה בי במלוכסן.

"לא," אמרה, אם כי אני שמעתי פקפוק. "את לא... שייכת אליה. היא הלכה לפני שבעים שנה כמעט; לא נותר לך דבר ממנה – לא עצמות ולא משפחה."

משכתי בכתפי.  "אני לא משפחה." אמרתי. "לא תקבלי ממני כאב."

"אני יודעת." אמרה הציפור. "ולכן אתן לך ללכת."

התכופפתי והרמתי אבן קטנה, מנערת אותה מאבק האצטרובלים העגולים, היבשים שנשרו כבר מזמן. עיני הפלסטיק עקבו אחרי תנועות ידי בלהיטות, ולשונה הקטנה השתרבבה החוצה.  הנחתי את האבן לאט, והסתובבתי. התחלתי ללכת לכיוון היציאה בפסיעות איטיות, ושמעתי אותה מתנשפת מאחורי... בתדהמה, כנראה, על חוצפתי, על שהעזתי להותיר לה רק אבן.  זכרתי שאסור לפחד; החתולים ידעו שהכרתי את החוקים, ידעו שיקבלו ממני לטיפות בלבד. היא לא ידעה.

כשהגעתי לשער, נעמדתי והסתובבתי. "להתראות, רחל." אמרתי בקול רם, כדי שהרוח לא תגנוב לי את כל המלים. "אני אחזור בקרוב." אנשים יגידו שאני טיפשה – או לא שפויה, לפחות. אבל הם הרי היו שמחים לעשות את זה – להיפרד מהכאב שלהם, לתת אותו, לחלוק בו...

נטלתי ידיים ויצאתי משם.