המכתבים שלנו הם כמו קסילופון שנשבר. שנה עושה את זה לאנשים.
בלילות שאני לא מתגעגע, אני מרשה לעצמי לבכות. זה עוזר אחר כך. בכי וגעגוע לא הולכים טוב ביחד. כשאני מתגעגע, אני מעדיף לעשות את זה ביחד עם הרוחות. הן נושבות חזק בראש ההר, ואני עומד מולן ומנסה לנשוב ביחד איתן. תמיד כשאני פוקח את העיניים אני עדיין כאן. אתה עדיין שם.
זו לא הגיאוגרפיה. פעם אחת הייתה צומת, וכל אחד בחר לו שביל. הם כל הזמן מתרחקים, השבילים. זה מה ששבילים עושים. הם לא מבינים געגוע.
אם באמת הייתי רוח, הייתי נושב את התקרה של הקפלה הסיסטינית, בין אדם לאלוהים. שיתרחקו, עם הידיים עדיין מושטות. אותה תחושה.
המכתבים שלנו מנגנים דואט שהיה הרמוני פעם, כשעוד ניגנו באותו סולם. אני לא אוהב את הדימוי הזה. הוא משאיר שמץ של תקווה, ושבילים לא מבינים תקוות. התרחקנו, ואין לאן לחזור.
כשאנחנו נפגשים, הדיבור כואב יותר מהשתיקה. לשתוק ביחד אנחנו עוד זוכרים. רציתי לומר לך פעם לא לדבר. להשאיר את זה כך, אבל ,
השתיקות חסרות את המגע בחיים. אני רוצה עדיין להכיר אותך, אפילו אם זה רק כמו להניח יד מעבר לקיר זכוכית. אפילו אם כל פעם שאני מכיר אותך יותר, אנחנו נעשים יותר זרים. אני רוצה לראות איפה אתה, אפילו כשאני מבין שאתה מושיט לי משקפת. כשאדם מושיט יד על תקרת הקפלה, הוא יודע שהרוח תנשוב עוד מעט. אבל הרגע של הושטת היד שווה את זה.
אל הלב שלי קשור מיתר, וככל שאתה מתרחק הוא מכאיב. לפעמים אני תוהה מה יקרה כשתתרחק מספיק – אם הלב שלי ייעקר או שהמיתר ייקרע. אף פעם לפני לא מצאתי את עצמי מייחל לכאב של כל החיים.
לכל מיני קטעים במציאות יש ניחוח שכנראה שייך לך. כמו שאם אני מטה את הראש בצורה מסוימת, אני יכול לראות את הרוח פורעת לך את השיער. כמו פיסה בזווית העין מלילה מכוכב. כמו שהחתולים מסתכלים עליי בעיניים נוצצות נוצצות, וככה אנחנו עומדים ושותקים.
המכתבים שלנו הם כמו קסילופון שנשבר, ואני מנגן את כל הקלידים הלא נכונים. אם היינו יכולים לשתוק ימים ביחד, אולי היינו מתגברים, אבל שבילים לא מתירים לך שתיקה, לא מותירים ימים. אמר לי פעם מישהו ששבילים מצטלבים לפעמים מחדש, ולקח לי רגע לזהות את הפחד, כי,
אתה מבין, איבדתי אותך כל כך יפה, שאולי אני רוצה שזה יישאר ככה.
תגובות