לא מילים עכשיו,

לא מילים שיסתירו ממני

שיכסו על הפחד, יכסו על הבושה,

משכיחות את ריתחת הדמים

שלא נחה לרגע,

איך עוטות הן עליה מעטה של שלווה

כמו לא הייתה מעולם.

כמו כבתה שלהבתה הלוהטת.

והיא רוחשת בתוכן,

לא תוכלנה הן

לעצור את זרמי החיים השוצפים בה,

מכלה את זמנה היקר בן,

ופתאום באחת היא ניצבת

יציבה היא כמו סלע

מעירה השדים משנתם.

אך לא שדים הם

רק בני מלאכים, שאבדו

בין צלילי הסחרור והשקר

נלחצו בין שבילי הצללים הצרים

נשכחו בין שרידי קדושת ביתם הפצוע

נקברו בין ערמות

אבנים וחול

ששיחקו ועוד ישחקו ביניהן,

ילדים שוחקים, טהורי עיניים.

רק שלא יחזרו שוב לישון.

עימדו במקומכם רק עוד קט,

שמעו את המיית שתיקתכם, חייכם,

שבקעו ועלו, ואין קץ

לצמיחה שידעתם ברגע.