חומה יצוקה, עבה, מבטון, גאה שם ניצבת. שום טיפה לא תצלח, לא תחצה המסך. פתאום חור קטנטן במסווה החיצון, וקילוח דק, של טיפות בודדות, סודק אט אט מעטה של שלמות, שוחק הסלע. ואור גדול, חובק ומחמם, ניבט מחורים שבקיר, פורצים החיים את דרכם אל האושר, גילוי של עוצמה גנוזה, כח מדוכא מפלס את דרכו, מקיץ משנתו הארוכה. אדם מבוהל, איש מבולבל, רץ בכל כוחו, מנסה לעצור, לדכא את ההורס, לשמר את המוכר. המים כמו מחייכים בשלווה, מלטפים את השרירים הנוקשים, את המצח המכווץ. מתירים הקשרים, מפיגים המחיצות. עיכול איטי, שלווה, רוגע, מוצאים מקומם בנהר הזוהר, שוטף זוהמה וליכלוך, ליבו מקלף מעליו הקליפה, קרניים חמימות חודרות פנימה, בפעם הראשונה... רגע של שמחה.