לאוריה

חיה אחת מצאה בחול צדף בצורת לב, ושברה אותו. ומכיוון שלא היה מעניין עוד, אחזה בו בצבתותיה הגדולות והאדומות, והשליכה אותו על החוף. גרגירי חול זעירים חדרו לשברי הצדף והכאיבו לו, והשמש שרפה אותו אט אט. הוא שכב על החוף וצעק, אבל אף אחד לא שמע אותו.

אחר הצהריים חזר דייג אחד הביתה מהים. כשמשך את סירתו אל החוף, הבחין בצדף השבור. הוא ניסה לחבר אותו בחזרה, אבל זה לא היה בדיוק אותו הדבר. החול שבליבו של הצדף נמס והותיר אחריו צלקת דקה ומפותלת. אפשר היה לראות דרכה את כל החריצים והסדקים שיצרה החיה.

הדייג הפליג ללב הים באותו ערב, והחזיר את הצדף למים. הצדף צלל בקושי רב, ואז שחה ושחה עד שהגיע לארמונה של מלכת הים. כשראתה מלכת הים מה עשתה החיה לצדף, כינסה את כל היצורים החיים מתחת למים לאסיפה. היא קראה לדגים הגדולים ולדגים הקטנים, לאלמוגים ולשושנות ולאצות, לקצף ולגלים ולאדוות. כל יצורי הים הגיעו לאסיפה, שנערכה באולם ששכן בלבה של אם הפנינה.

המלכה ישבה במרכז על כס האבן שלה, והביטה סביב על כל הנוכחים. עיניה היו עצובות.

"מהיום והלאה," אמרה  "אף אחד מאתנו לא יעלה עוד מעל פני המים. החיה שבחוף רעה ומסוכנת; אם תוכל, היא תתפוס את כולנו, תלפות אותנו בצבתותיה ותשבור אותנו."

מהומה גדולה פרצה בקהל. יצורי הים צעקו וצווחו והתיזו מים, ואיש לא הקשיב לצדף הקטן שצורתו צורת לב, שניסה לדבר. הוא לחש באוזנה של המלכה "את טועה, מלכתי. לא נוכל לעזוב את החופים לנצח. לא נוכל לתת לחיה לקחת מאתנו את מה ששלנו." המלכה הנידה בראשה בצער.

"אתה שבור, צדף קטן," אמרה. "איך נוכל לעמוד בפני החיה?"

"עלינו למצוא חכם שיוכל לייעץ לנו," השיב הצדף. "חד הקרן הלבן חכם מכל החיות. אולי יסכים לעזור לנו."

משלחת דגים מעופפים נשלחה אל חד הקרן הלבן. ימים רבים נדדה המשלחת עד שמצאה את חד הקרן רועה בשדות הרחוקים. אחרי שמסרו הדגים המעופפים לחד הקרן את בקשתה של המלכה, הסכים לבוא ולהפגש אתה.

הפגישה נערכה מעל פני המים, ושני כרישים שמשו למלכה שומרים מפני החיה.

“ברכות, מלכת הים," אמר חד הקרן הלבן והרכין בכבוד את ראשו הגדול.

"ברכות, חד  קרן לבן," אמרה מלכת הים, ונגעה בידה הלבנה בקצה קרנו של חד הקרן. "זמנים קשים באו עלינו," אמרה. "יש חיה בחוף. זימנתי אותך, החכם מכל החיות, כדי שתעזור לנו. האם תוכל לתת לנו עצה?"

"אני זקוק לזמן כדי לחשוב," אמר חד הקרן הלבן. "עלי לחשוב רבות, מפני שידועים לי דברים רבים וכדאי שאזכר בכולם. כשיימצא לי הפתרון, אפגוש בך שוב."

חד הקרן הלבן חשב זמן רב, כיוון שדברים רבים מאוד היו ידועים לו. הוא ידע את סודות ההרים והמים, את מסתרי הגשמים והשמש, ואף את דרכי החיות והציפורים הכיר. ובתום שנה שלמה, שב אל מלכת הים ואל כרישיה.

"צר לי, מלכתי," אמר. "זמן רב חשבתי, אך עדיין אינני יודע כיצד לנצח את החיה שעל החוף.” דמעת פנינה אחת זלגה מעיניה של מלכת הים, והיא הרכינה את ראשה. "אבל," הזדרז חד הקרן להוסיף, "ישנם מקומות בעולם שעדיין לא ביקרתי בהם, וסודות שטרם שמעתי. אלך ואחפש למענך סוד, שיעזור לך לנצח את החיה."

מלכת הים הודתה לחד הקרן, והוא יצא לדרכו. כעבור שנה של חיפושים, שב אל החוף.

"צאי אלי, מלכת הים," קרא. "שכן הבאתי לך סוד שיוכל לעזור לך לנצח את החיה שעל החוף."

הגלים געשו והאדוות החוו קידה, ומן המים הגיחה מלכת הים, עטורה אצות וכתר של אלמוגים. שני הכרישים מיהרו בעקבותיה.

"ברכות, חד הקרן הלבן," אמרה. "מהו הסוד שהבאת לי?" פתח חד הקרן ואמר:

"במקומות רבים נדדתי, ודברים רבים מאוד ראיתי. וזהו הסוד: דעי לך, מלכתי, שבעת שעולה השמש מן המזרח, היא לוכדת בדרכה את אגלי הטל על קורי העכביש, ומקשטת אותם בכל צבעי הקשת. דעי לך, מלכתי, שישנו רגע אחד, לפני שניצן הפרח נפתח במלואו, שבו באות פיות קטנות לשיר לו. דעי לך, שהדריאדות מחוללות ביערות ומותירות אחריהן מעגלים של פטריות; שיש הרים שיכולים לגעת בשמים, ועננים שיודעים לגעת בים; ושרוח אחת יכולה ללטף את כל הציפורים שבעולם, וכשהשמש מביטה על ממלכת הים מלמעלה היא רואה את תינוקות הים משחקים בין הגלים; ושיש בצפון את השלג הלבן, ובדרום שוכן המדבר הגדול, ובמזרח נמצאים השדות." חד הקרן הפסיק לרגע, והביט בעיני המלכה. "ואת כל זה," אמר "אין החיה יודעת, כיוון שהיא מביטה לחול ומחפשת צדפים כדי שתוכל לשבור אותם."

"זהו סוד חזק מאוד," אמרה מלכת הים. "אבל החיה חזקה יותר. לא נוכל לנצח אותה בסוד הזה. האם תוכל להמשיך ולחפש? בני עמי מתגעגעים לאור השמש ולחולות הזוהרים."

"אמשיך לחפש למענך," אמר חד הקרן הלבן. הוא הפנה את גבו למלכת הים ולכרישיה, ודהר משם.

כעבור חמש שנים שב חד הקרן הלבן אל החוף. מרוצתו היתה אטית יותר, ועיניו עייפות.

"צאי אלי, מלכת הים," קרא, "שכן הבאתי לך סוד שיוכל לעזור לך לנצח את החיה שעל החוף."

הגלים המו ברכות והקצף נמוג, ומן המים הגיחה מלכת הים ושושנה בשערה. הכרישים שחו לצידה.

"ברכות, חד הקרן הלבן," אמרה. "מהו הסוד שהבאת לי?" פתח חד הקרן ואמר:

“במקומות רבים נדדתי, ודברים רבים מאוד שמעתי. וזהו הסוד: דעי לך, מלכתי, שעם עלות השמש שרים השחרורים שיר ערש לכוכבים הנמוגים. דעי לך, מלכתי, שעם צמיחתו של עץ מתחככים רגבי האדמה אלה באלה, והעץ מאזין להם וגדל; דעי לך שישנם רעמים גדולים בעולם, המתגלגלים מקצה תבל ועד סופה; שיש מנגינה גם לאבנים הדוממות, ובמגדלי השנהב הגבוהים יושבות נסיכות שנפשן מיתרים; שרוח אחת יכולה לשרוק עם כל הציפורים שבעולם, וכשהשמש מאזינה לגלים היא שומעת את בנות הים מזמזמות לתינוקות הים שירי ערש; ושבצפון  שרות קרנות היער לגיבורים בצאתם לקרב, בדרום נשמעים התופים הגדולים שהלמותם כפעימות לב, ובמזרח צוחקים החלילים." חד הקרן השתתק לרגע, והביט בעיניה של מלכת הים. "ואת כל זה," אמר "אין החיה יודעת, מלכתי, כיוון שהיא מקשיבה לחול ומחפשת צדפים כדי שתוכל לשבור אותם."

מלכת הים האזינה לרוח הערב, ולקולות נשימתו של חד הקרן. "זהו סוד חזק מאוד," אמרה לבסוף. "אבל החיה חזקה יותר. לא נוכל לנצח אותה. האם תוכל להמשיך ולחפש? בני עמי נמקים באפלה, והחוף שר לנו געגועים בלילות."

חד הקרן הרכין את ראשו. "אמשיך לחפש למענך, מלכתי," אמר. "אף שעייפתי." והוא הפנה לה את גבו ודהר משם.

כעבור עשר שנים שב חד הקרן הלבן אל החוף. הוא צלע באטיות בחול, וצבעו כבר לא היה לבן כל כך.

"צאי אלי, מלכת הים." לחש, וקולו צרוד ועייף. "אף שאין לי שום סוד לתת לך בשביל לנצח את החיה שעל החוף."

מלכת הים שחתה אליו, ולטפה את אפו. כריש זקן אחד התאמץ בעקבותיה. "ברכות, חד הקרן הלבן." אמרה המלכה. "אם כן, לא הבאת לי כל סוד?" פתח חד הקרן ואמר:

"במקומות רבים נדדתי, ודברים רבים מאוד שמעתי וראיתי. פרסותיי נסדקו, קרני לא מבריקה עוד וגם הפרווה שלי כבר לא לבנה כל כך. ובשום מקום לא מצאתי סוד שיועיל לך." זמן מה שתקו חד הקרן הלבן ומלכת הים. דמעות פנינה זוהרות לטפו את לחייה של המלכה וצנחו אל תוך המים. "אל תבכי, מלכתי," אמר לה חד הקרן הלבן. "כשחזרתי אלייך לבסוף, נמשך המסע זמן רב. נשרטתי ונפצעתי ונפגעתי, ושנים רבות עשיתי במסעות. לבסוף הגעתי אל החוף שלך, ואני עייף וצמא עד מוות. היתה בקתה על החוף; בקתת קרשים רקובים, מטה לנפול. מאחורי הבקתה היו חכות שבורות, ובתוכה ישב זקן כפוף ומקומט, וארג רשתות. כשראה אותי קם, וכל עצם בגופו כאבה. והוא נתן לי מים לשתות."

חד הקרן הפסיק לרגע. "ודעי לך, מלכת הים שלי," אמר "שגם אחרי החיפושים, הדמעות והדרכים הארוכות - בבקתה מטה לנפול, על חוף אחד, תמיד יהיה מישהו שיחכה לך. וזהו הסוד."