בס"ד
אתמול הייתי בדייט (לא הייתי, אני ממציא.) עם אחת מפתח תקווה. בחמש בערב לקחתי את האוטו של אמא ונסעתי לפ"ת (אין לי אפילו רשיון), כשהגעתי בשבע, היא חכתה לי ליד הדלת. נכנסה לאוטו, "אוו!" אמרה. "אויש, קבלת מכה מהאוטו?" "כן" "זה תמיד קורה לי" אמרתי. "האוטו הזה בנוי גרוע". טוב. נסענו לנו לדרכנו, קבענו לשבת באיזה בית קפה שקט שהרבה דתיים מגיעים אליו (אני לא מכיר בכלל מקום כזה), ובדרך דברנו על דא ועל הא. "מה את אומרת על דא?" שאלתי אותה. "דאאאאא?!" היא אמרה.
יומיים אחרי זה הלכנו לטיילת ארמון הנציב בירושלים. טיילנו לנו לאורך הטיילת והבטנו בנוף הירושלמי המלא כיסופים. לפתע היא שאלה אותי:
"תגיד, מה אתה רוצה מעצמך בחיים"?
"אההה, וואו, אני צריך לחשוב על זה."
"לא, נו, אני מתכוונת למשהו כמו 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול'?!"
"לא יודע."
"אני לומדת עכשיו פיסיקה קוואנטית שנה שלישית, וכבר יש מעבדה שרוצה להעסיק אותי."
"אההה, שמעי, זה יפה מאוד. אהה, אני לא כל כך בראש של פיסיקה, את יודעת. לא שזה לא מקצוע טוב, פשוט הסגנון שלי אחר."
"מה הסגנון שלך?"
"אההה, אני, אהה, אני מתלבט כרגע בין כמה אפשרויות, הייתי מעדיף לשמור את זה בנתיים בסוד, אהה, כדי לא לסגור לי דלתות בהמשך." אמרתי בטון חשאי.
"אההה" היא הבינה. "אני מבינה."
בשבוע שאחרי זה, לא יצא לנו להפגש הרבה כי היא היתה עסוקה מאוד בלימודים ולא היה לה כח. דברנו קצת בטלפון:
"איך בלימודים?" שאלתי.
"אל תשאל."
"טוב. אז איך בבית?"
"איזה מצחיק אתה, לא התכוונתי שבאמת לא תשאל, זה מין ביטוי כזה..."
"אההה, אז איך בלימודים?"
וכן הלאה.
כבר כמה זמן מציקה לי העובדה שאני לא מספר לה הכל על עצמי. החלטתי להפסיק להסתיר ממנה. באחת הפעמים תכננו להפגש במדרחוב כדי לאכול פרוזן יוגורט. התכוננתי לקראת הפגישה, חשבתי מראש כל מה שאני אגיד לה, ובדרך עברתי בדוכן פרחים וקניתי לה זר. הגעתי לחנות הגלידה כשהזר מאחורי גבי, ופגשתיה שם.
"כמה זמן חיכית לי?"
"שתי דקות, לא נורא"
"תראי, אני מרגיש שאני מס..."
"מה יש לך בגב?"
"שום דבר, רק גירוד."
"נראה לי שאתה מסתיר משהו."
"א את מרגישה שאני לא מספר לך הכל?"
"לא, מה פתאום. יש לך משהו מאחורי הגב!"
"לא, אני אלרגי פשוט לבד של הציצית, זה הכל."
"טוב. אז, מה רצית להגיד? אמרת שאתה מס... רגע, אמרת מסתיר?"
"אה, כן. הנה, אני מסתיר את זה"
ונתתי לה את הזר.
"תודה!! אז בשביל זה עמדת ככה עם היד מאחורה כל כך הרבה זמן? חה חה, איזה יופי של זר..."
אוף, לא הצלחתי לגלות לה...
לילה אחד אחרי פגישה לא רעה, היא התקשרה אלי.
"תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו."
"מה?" מעניין מה יש לה להגיד.
"תראה, כבר כמה זמן אני רוצה להגיד לך את זה, חשבתי על זה הרבה, אני חושבת שאנחנו לא מתאימים."
שתיקה ארוכה...
"הלו?" היא שואלת. "אתה כאן?"
"א אה אני כאן" אני כאן...
"שמעת מה אמרתי?!"
"כן"
"תראה, אני יודעת שאתה בהלם, אני יודעת שלא ידעת על זה בכלל."
"נכון, אני בשוק. (שתיקה קצרה) אני לא יודע מה להגיד."
שתיקה...
"אולי זה משהו שעשיתי? אולי אני אגואיסט חסר כל טיפת נימוס?" שאלתי בתקווה.
"לא. זה פשוט לא זה. אנחנו לא מתאימים."
שתיקה...
"טוב. שתזכי, ל ל ל למצוא מישהו."
"גם אתה"
"שלום."
"רגע!"
"מה?"
"אולי זה בגלל שאני לא לומד פיסיקה קוואנטית?"
"מה פתאום! אתה לא חייב ללמוד בדיוק מה שאני לומדת."
"אה, אז זהו ש..."
"מה?"
"אני לא לומד בכלל."
"זה מה שרצית לגלות לי באותו לילה בגלידריה?"
"איך את יודעת?!"
"נו, באמת. גמגמת כמו משה רבינו! כבר חשבתי שהרגת איזה מחבל..."
"אז למה לא שאלת אותי מה זה היה עד עכשיו?"
"כי ראיתי שקשה לך, אז לא לחצתי."
"וואו, תודה לך. אוף איזה בעסה שאת לא חושבת שאנחנו מתאימים..."
"טוב, אז שיהיה לך חיים טובים."
"גם לך" עניתי.
וניתקתי את הטלפון, בנשימה כבדה...
תגובות