[ליצירה]
ויש אומרים, אמר להם הקב"ה אף על פי כן יבוא,
אלא שראה הקב"ה שאם בא עתה רוגמין אותו באבנים ואמר: עדיין אינם מוכנים לו.
("אתם פנאטים משיחיים! רוצים מדינת הלכה! אתם רוצים להפוך את המדינה לאיראן!")
[ליצירה]
אשכרה נעשית תורה כשתי תורות.. התחלנו להסתפק בקריאת התורה ואת עיקר הלימוד אנחנו לומדים מהספרים החדשים עם הגירסאות שלנו... בעזרת ה' נחזור לתורה ההיא, האחת!
והמדרש כתוב יפה, ראוי שיכנס בין שאר המדרשים..
[ליצירה]
חוצפה.
"ראוי היה יום ה' באייר שהוכרז בו על הקמת המדינה שיעשה בו נס ויופיע המשיח"? מה כל כך "ראוי" בו? המסגרת המוסדית והשלטונית של המדינה אינה יהודית, למרות שיוסדה ומנוהלת ע"י אנשים ממוצא יהודי. ונראה מגמת פעולותיה של המדינה נוגדת את מגמת הגאולה ולא מקדמת אותה.
ו-שמע, הקביעה הזאת, שנתת לה ע"י העיצוב החיצוני מעין תוקף של אמת מוחלטת כמו דברי חכמינו, הקביעה שכביכול היה ראוי שמשיח לא יבוא ח"ו כי יש כאלה שאינם "אומרים שירה" והלל על הקמת אותה ישות שלטונית שתיארתי לעיל, הקביעה הזאת היא ממש חצופה!!
[ליצירה]
מעניין מאוד. ועוד יותר עם הסברך.
יש פה כל מיני דברים לא תואמים כמו משקל וכו'
אך את זה אני אשאיר למביני דבר.
יש פה משהו מיוחד ללא ספק.
תודה לך.
[ליצירה]
הוא פונה אלינו
כמובן, ובכך למעשה עוסק כל השיר ("ואמר אליו:"). אבל הנקודה הסופית, הפניממית היא נקודה של דממה, של עצירה ואליה צריך להגיע.
אי אפשר לשכנע את מי שנעקד לסלוח לעוקד, אלא חייבים לחכות בשקט עד שישתכנע מעצמו, כפי שה' מחכה לנו כבר אלפי שנים. רק מתוך הבנה שאנחנו מחכים אפשר לפנות החוצה.
[ליצירה]
רעיון מעניין מאוד.
"הביאני לשם, הניחני" - לאן? הוא כבר הביא אותו והדליק את המדורה, לא?
הזכיר לי את השנא הבוער.
מה הכוונה "אל תנוע"? במה זה דומה לקב"ה ולמה זה נצרך עכשיו?
מקווה שלא הגזמתי בשאלות (כן הגזמתי, מקווה שתסלח).
[ליצירה]
שמע נא אדם לא פשוט פתרוני,
אם צדקתי אלבש בגדי שש עם שני.
אך גם אם טעיתי זה לא נורא,
תמיד אפשר לשאול את המורה.
אמור לי האם יש יקר מחבר?
את זאת היה על התם לברר.
וגם החכם שלמערות נשלח
להתבודד ולחשוב על התם האח
לא יפגשו מסלולים מקבילים,
מסלול יחיד לא נפרד עולמים.
אם זאת לא יבינו החכם והתם,
לא יפגשו דרכיהם לעולם.
[ליצירה]
אהבתי מאוד
דימוי נפלא, ומשחק יפה איתו.
הערות: א. העימוד הממורכז מיותר לטעמי. אני לא מבין מה הוא מוסיף.
ב. העירו על סימני הקריאה. לדעתתי עיקר הבעיה היא שסימני הקריאה באים ברצף, שאינו מאפשר לקרוא אותם בצורה נוחה, ופוגע בשטף הקריאה.
[ליצירה]
שיר חזק וחד
והצמצום במלים מגביר את התחושה הקשה בקריאה שניה ושלישית.
לא יודע אם התכוונת לכל המשמעות, אבל לפעמים מה שבאמת חסר, זו היכולת להבחין בכך שהמלאכים בוכים, כאשר האדם בטוח שהוא מבצע את דבר האל.
[ליצירה]
יפה
עצוב ומרגש מאוד.
עורר אצלי המון אסוציאציות, לאנשים, לעולם, למקומות
למרות נימת העצב, נראה לי שעדיין יש בשיר תקווה וזה יפה
נ.ב. בשורה "היית מלך לילה אחד
ואז הגיע הבוקר
ושוב הייתה לבד"
יש טעות הקלדה- הייתה במקום היית.
[ליצירה]
אז זהו
שלדעתי המחוייבות הראשונית היא כלפי העולם כולו. וכאשר הבחירה היא בין הילד לעולם, העולם (עם כל הצער) גובר.
כאשר האל פונה אל האדם בדרישה כזו, זה לבטח (לאדם מאמין) הגלל שהילד עומד כנגד הועלם.
אינני רוצה לפתוח דיון, שממילא לא יגרום לאף אחד מאיתנו לשנות את דעתו, אך הרגשתי חייב להעמיד 'זה לעומת זה' (לתמיהה- כיצד יכול להיות שהקרבת הילד קשורה לטובת העולם, אענה שזו בדיוק הסיבה שהוא לא הוקרב...).
כתבתי מה שכתבתי בראשי פרקים בלבד, בעקבות פירוש הרב קוק לסיפור בספרו 'עולת ראי"ה', אם רוצים להבין את העמדה לעומק, צריך לעיין שם.
שיהיה לך יום טוב
[ליצירה]
שם בדוי,
הערותיך רבות מכדי לענות על כולן.
אומר לגבי "חלפו" שזה כמדומני צורה מקובלת בכתיבה ספרותית של ימי הביניים לציון הווה ממושך. אני לא זוכר דוגמא, כך שזה יישאר בגדר תחושתי שלי.
[ליצירה]
דומני
שמוקד היצירה בשאלת באמת של המצפון, הדשא שלי, ולא הדשא של השכן. היצר הפנימי (?) שלי הנוגד את הצווים החברתיים שגדלתי עליהם.
וכאן באמת השאלה - האם היצר הוא מהותי הפנימית, והמצפון הוא נציג החברה המשמש כסוהר של נשמתי (כמשתמע מהשיר), או להיפך - היצר הוא "שדון" המשתלט עלי, והמצפון הוא קולי המוסרי הפנימי הנאבק בו.
כשלתי מהבין את הביטוי "מוחאי נהייתי".
[ליצירה]
יפה
זהו סוג אהבה שאהי אוהב...
פשטות הכתיבה נאה לדעתי, אך במה זה שיר? רק בשורותיו הקצרות? לדעתי היה נכון יותר לסווג זאת כקטע.
(מודה, זו ביקורת שיכולה להאמר על שירים רבים הנכתבים כיום)
[ליצירה]
אהבתי את הקריאה (שאולי לא הייתה מודעת): אין יאוש בעולם - (זהו) כלל, אבל בפרטים...
עוד דבר שאני לא יודע אם התכוונת אליו, זה העובדה שהבית הראשון (העוסק ב"כלל") מחורז, והאחרונים לא, וכך מתבטאת השבירה והעצבות.
מבחינה מילולית אהבתי הכי את "הסכורות בעבים"