הבטנו זה בזה מעל ללוחות הצפחה הקטנים שאחזנו בידינו, מקווים שמישהו יותש בקרב העיניים ויתחיל ראשון.

הגענו למצב הזה בשל חוסר היכולת שלנו להתנגד לאמא. "כולנו מותשים רגשית" היא אמרה, לפני שעה בערך, ואיש לא התנגד. "אני מציעה שנוציא את זה החוצה". "יופי!" צעק אח שלי הג´ינג´י, "נלך לזרוק אבנים על הבן המעצבן של השכנים!" אמא נאנחה, יודעת שהוא לא היה מעיז להציע את הרעיון לולא היא עצמה היתה מסבירה לאבא שזו דרכו לפרוק מתחים. "לא", היא אמרה, "הרעיון שלי הוא להביע את רגשותינו ומחשבותינו בכתב. כך גם נוכל להבהיר לעצמנו לקראת מה אנחנו הולכים". "אה". אמר אחי באכזבה מסויימת. הוא היה ילד כשרוני, אך במה שנוגע לכתיבה, לא היה לו סכוי מול שני אחיו הגדולים. אני לא אומר את זה כדי להתגאות. זו האמת. אני הייתי טוב בכתיבה זורמת, קולחת ישר מהנשמה. ואחי האמצעי הקפיד מאוד על האסטתיקה, הוא כתב שירים עם משקל שהתגלגל על הלשון יפה כל כך. את אבא העניין הזה בלבל. הוא לא הצליח להחליט מי משנינו ימשיך אותו. "שתי צורות הכתיבה חשובות לנביא", הסביר לי בשעת לילה מאוחרת לפני שנים רבות. "אולי זה אומר שהגענו, ושניכם תייסדו את עם ה´", הוא אמר, מהורהר. "שני כשרונות שיחיו בהרמוניה..." המשך דבריו נבלעו בתוך צליל התפצחות של אבן על קיר הבקתה. זה היה אחד האחים הצעירים של אבא, שלעג לו בלי הפסקה. אבא ניסה תמיד להניא את אחיו ובני דודיו, ואת האנושות כולה ממעשיהם הרעים. אך ללא הועיל. הבן המעצבן של השכנים, שאחי הקטן, חם, רצה לכלות בו את זעמו, היה רק אחד מיני רבים. רבים שנאלצנו לספוג בשקט את עלבונותיהם בזמן שסחבנו קרשים עבים לתיבה, בעוד הם אוכלים ושותים וגוזלים ונואפים ומטיילים להנאתם.

כל זה עמד להסתיים. רק עוד שבעים שנים קצרות הפרידו ביננו לבין המבול ואנו גילינו להפתעתינו, שלא שמחה ממלאת את לבנו לקראת בוא יום ה´ הגדול והנורא, כי אם פחד נוראי. אמא רצתה לעודד אותנו. בהתחלה היא הסבירה שעד שזה יגיע אפילו חם כבר יתחתן. כך שאולי יקרו עוד דברים שנראים לנו רחוקים. אולי אפילו חזרה המונית בתשובה. ומשזה לא עזר, ועוד חמש שנים חלפו, נקטה אמנו בשיטה אחרת, וכך מצאנו את עצמנו בתוך שילוב מוזר של קבוצת תמיכה וסדנת כתיבה בה המנחה לחוץ עד אימה. "עלינו לעמוד מול מה שמפחיד אותנו" אמרה אמא, ורעדה קלות תחת שמלת הצמר העבה שלה. "הכותרת היא ´העולם שאחרי המבול´. קדימה, לעבודה!" היא נסתה לחייך, אולם התוצאה היתה לכל היותר מעוררת רחמים.

הבטנו זה בזה מעל ללוחות הצפחה הקטנים שאחזנו בידינו, מקווים שמישהו יותש בקרב העיניים ויתחיל ראשון.

"אני אתחיל", אמר חם, והג´ינג´יות שלו בוערת בעיניו. הוא נעמד, כחכח בגרונו במחווה ילדותית משעשעת, והפך את לוח הצפחה שלו לכיווננו ברוב רושם, כדי שכולנו נראה את הציור שצייר. היה שם בית בודד, בלי גינה, ואנשים מבוגרים חמורי סבר שהביטו סביב, הרושם העיקרי היה של בדידות. בצד ימין עמד איש אחד, הזקן ביותר, שמצא דרך להפר את בדידותו- והתפלל. ובצד שמאל צוייר ילד קטן עם חיוך גדול. חם הצביע עליו והסביר "הוא שמח כי אין שכנים מציקנים שילעגו לו". והתיישב.

יפת הסתובב בצורה תאטרלית מוגזמת, לבש ארשת נוגה, והחל לקרוא את השיר המתוק- עצוב שכתב, על אוצרות יפי העיר שיגנזו לנצח, תחת המים הזידונים, עד יבקע כשחר אורם באחרית הימים. את השתיקה שהשתררה הפרתי אני, בספור געגוע לילד תם, תינוק שנשבה בתוך תרבות מושחתת, והוא זועק מתוך כלא חברתו לקרבת אלהים ואדם.

אבל לא על זה רציתי לספר לכם. מה שבאמת היה מעניין, היה מה שאמר אבא. אבא חייך חיוך נדיר שנבלע בזקנו העבות. "יש לי וידוי", אמר, "לא כתבתי דבר". חם צעק מיד שזה לא הוגן, והוא לא היה מראה את יצירתו לו ידע שלא חייבים, ואמא אמרה בדאגה משהו על כך שחשוב לשתף. "תרגעו", הוא אמר לנו. "גם בלעדי ההצגה כאן היתה מרשימה למדי, וזה בדיוק העניין. אתם מבינים?" הנהנו לאות הן בראשינו, למרות שלא היה לנו מושג על מה הוא מדבר. "אתם כל כך רציניים", הוא המשיך, לשמחתנו, ולדאבון ליבו של חם. "וזה מעולה, כי הרצינות שלכם הופכת אתכם לצדיקים." הרכנו ראשינו בביישנות. "אבל מה שמדאיג אותי יותר מהבדידות, והאמנות שתעלם, והילדים שלא יזכו לגדול ולבחור בעצמם בשחיתות הוריהם, זה הרצינות. אתם כולכם מעריצים אותי כ"כ. אבא נח הצדיק, איש תם וישר, אהוב האלהים. איך יראה עולם שאין בו בקורת, לגלגנית וסרת טעם ככל שתהיה? איזה מין עולם רציני ומחייב ניצור לנו אחרי המבול? עולם של אנשים נחמדים, נטולי טיפת ציניות, צייתנים. איך יראה עולם שנשטף ממנו כל הלעג?! כן בני היקרים, נראה לי שיותר מכל אתגעגע אל ליצני הדור המטופשים שלי."